ספר מופלא! רחב יריעה, הכל בסוף מתקשר יחד, רוב הספר הולך במקביל. נוגה, עצוב, מרגש, מסעיר. הכל יחד! כתיבה מצוינת ומרתקת, תקופה מסקרנת מאד. לקח לי יומיים לקרוא אותו, הוא לא כזה שגורסים ברגע. ממליצה בחום!

רומן היסטורי מצויין. חלק מהביקורות כתבו שהקצב בו איטי, אני לא חוויתי אותו ככזה. עוד מהפרק הראשון הסתקרנתי והקריאה קלחה עבורי. סיימתי לקרוא את הספר וחזרתי לקרוא את ההתחלה שלו וחלקים נוספים, דבר שלא קורה לי אף פעם בשום ספר. בנוסף אני הולכת עכשיו לקרוא קצת על ברזיל וההסיטוריה שלה ומהו ספר טוב אם לא ספר שמגרה את הקורא לחקור ולחשוב על מה שקרא?


מה שאני כותבת עכשיו הוא ספוילר אז לא לקרוא אם עדיין לא קראתם-
לא האמנתי כשהנץ מת, היה לי קשה לקבל את המוות שלו (מה עוד שמתחילת הספר ברור שאוזניים קטנות לא נאמן לחלוטין) וניחמתי את עצמי שכנראה זה הפתרון של הסופרת לכך שלוזיה תוכל לגדל את תינוקה. מה רבה היתה אכזבתי כשבסוף זה לא קרה. גרם לי להרגיש שהמוות של אנתוני מיותר לגמרי.
בנוסף החל מאמצע הספר כשהאחיות למעשה זיהו זו את זו חשבתי שהספר יוביל לקראת פגישה מחודשת שלהן אך גם זה לא קרה.
אז אמנם הספר נגמר באופטימיות עבור אמיליה אבל היה לי קשה לקבל את הסוף העצוב של לוזיה ואנתוני. בעיניי זה החלק המאכזב והכואב בסיפור.

הספר עוסק באמיליה ולוזיה, אחיות יתומות, שהתגוררו עם דודתן בכפר הררי נידח בצפון מזרח ברזיל. שלושתן תופרות מחוננות, דבר שאפשר להן להתקיים בכבוד גם ללא גבר, דבר נדיר בתחילת המאה העשרים בברזיל. שתי האחיות אהבו אמנם אחת את השנייה אהבת נפש, אך לא יכלו להיות שתי דמויות שונות כל כך האחת מן השנייה. אמיליה הרומנטית גזרה דמויות של גברות מהודרות מתוך עיתוני אופנה וחלמה על קבליירו שייקח אותה מתוך הכפר הנידח אל העיר הגדולה, חלמה על רצפה אמיתית במקום רצפת טין, על כירת גז, על מים זורמים, שמלות מהודרות ונשפים. לוזיה לעומתה הסתפקה בחלומות צנועים יותר. כנערה, נפלה לוזיה מעץ המנגו ושברה את ידה. היד לא התאחתה נכון ולוזיה נשארה נכה, עם יד עקומה. הנכות לא פגמה ביכולותיה של לוזיה שהצליחה להצטיין במקצועה למרות הקושי, אך מבחינת הסביבה היא הייתה סחורה פגומה ונועדה להישאר בתולה זקנה, שכן איזה גבר ירצה לגעת בויקטורולה, זרוע הגרמופון – כינוי שהדביקו לה ילדי הכפר. חלומה של לוזיה היה מעט כבוד, שיכירו בערכה ויפסיקו עם אותו כינוי שהיה בעיניה גרוע יותר מהנכות עצמה.

חלומן של שתי הנערות התגשם. אך האם החיים החדשים שלהן ענו על הציפיות? הביאו להן את האושר המיוחל?

במשך 688 עמודים נפרשות שבע שנים בחייהן של אמיליה ולוזיה על רקע ההפיכה בברזיל, מאבקים בין הליברלים לשמרנים, מאבקים בבצורת חמורה בחבלים הצחיחים ומאבקים בפושעים פורעי חוק. חיים של שתי הנשים נעים בקווים מקבילים, אך בכל זאת מצליחים להיפגש. לכאורה מה הקשר בין אמיליה בביתה החדש והמהודר ברסיפה, בירת החבל הצפון מזרחי של ברזיל, בית עתיר החדרים, עם משרתים ורכב צמוד, לצד בעלה, נצר לאחת המשפחות הנחשבות באזור, לבין לוזייה, מנהיגת קנגסיירוס, כנופיה אלימה במיוחד של פושעים, השודדים סחורות, פושטים על חוות באזור הקאטינגה הצחיחה ועורפים ראשים של קורבנותיהם? למרות השוני והמרחק, קשה לנתק את ההחוט המקשר בין שתי האחיות כמו שקשה לפרום תפר של תופרת טובה.

ספר טוב בעיני הוא ספר שפותח צוהר וחושף אותי לנושא או אזור שהיה עלום עבורי. ברזיל בעיני הייתה תמיד קשורה לקרנבל, כדורגל וקפה. הספר פתח לי צוהר לפן אחר של ברזיל, לפוליטיקה, להבדלי מעמדות, לאזורים הנידחים, לצמחייה המיוחדת, ובעיקר לכך שסיפורי רובין הוד היו קיימים גם בצד השני של הגלובוס.

מומלץ בחום!

התופרת – פרנסס דה פונטס פיבלס
The Seamstress

הסופרת סוחפת אותנו בספרה לעולם הזוי בחלקו – ברזיל בשנות 1930.

זה ספרה הראשון של הסופרת, הכתוב בשפה רהוטה ועניינית. תיאוריה אינם מתישים את הקורא אלא משתלבים היטב בתוכן. מעברי ה"רטרו" עשויים היטב ומשלימים בנדבך נוסף את האירוע המסופר, את המצב או הדמות. אמנם הספר הוא דמיוני בעוד הנושא העיקרי – הקונגסיירוס - התרחש בעבר בברזיל, שהיא מפתחת כיד הדמיון הטובה בעיניה.

הסופרת מחלקת את ספרה לפרקים כשכל פרק מתייחס לאחת משתי האחיות – אמיליה ולוזיה. שתיהן למדו תפירה בצעירותן, אך הן הופרדו וגורלה של כל אחת שונה. מבלי לנגוע בתוכן אוכל לציין, כי קראתי בשקיקה כל פרק. עם סיומו ציפיתי "לעוד" ולא רציתי שהוא יסתיים, אך המשכתי הלאה והרגשתי אותו הדבר עם סיום הפרק הבא אחריו, וזאת לאורך כל הספר בן 685 עמודיו.

הסופרת מרתקת את הקורא וממחישה את התקופה הקדומה שהייתה בברזיל בייחוס שהיה קיים בין המעמדות השונים. מעמדם הגבוה של הקולונלים בערים שהם עושקי ומנצלי עובדי האדמה בבעלותם והנחשבים למעמד הנחות כמו הכפריים. מעמד נחות נוסף הוא אלה המשתייכים לקנגסיירוס - כנופיות שודדים - אשר גובים את העמלה שלהם מהקולונלים וגונבים לצרכיהם מכל הבא ליד. יחד עם זאת, הם בעד הצדק ולטובת המנוצלים, אשר במקרים רבים מחלקים את שלל המזון הנשדד על ידם לנצרכים, לרעבים ולמדוכאים. כמו במקרים של תקופת הבצורת ובמקרה של רציחת כרטיסן הרכבת וכל האוכל שהיה עמוס בקרונות ונועד למכירה - תירס וקמח מניוק – חולק למקומיים. הכנופיות ללא מקום מגורים כלל. הם עוברים רגלי במשך ימים ממקום למקום לפי הצורך, מבלי להשאיר אחריהם עקבות, גם במרחק של עשרות קילומטרים.

בשפה רהוטה משלבת הסופרת בספרה חוכמת חיים הנלמדת מהמבוגרים ועוברת הלאה לבני המשפחה, כמו למשל: "החטא קורא בקול רך. הוא מדבר יפה. הוא לא צועק. הוא לוחש. משדל אותך בנועם ומציע לך הזדמנויות." או "כשאת מוקפת צפרדעים כדי לך ללמוד לקפוץ." או "בלי קבורה הנשמות לא ימצאו להן מנוחה וינדדו באין מטרה," לכן קשרו סמרטוטים לבנים לרגליהם כדי שלא ילכו אחריהם.

אי אפשר להיות אדיש לאמונה שהייתה באותה תקופה. אישה או נערה שתומתה נפגעה פסולה על ידי כל גבר והקהילה חרצה את גורלה עד יום מותה. היא לא תינשא לעולם. תחייה בבית הוריה ותטפל בהם. לעולם לא תוכל לעבוד לפרנסתה, כי אף אחד לא ירצה את מרכולתה. החינוך המיני שמקבלות נערות בבית אימן הוא חינוך הצמוד אליהן גם לאחר הנישואין: "אישה צריכה לסבול את תשוקותיו של בעלה עד שהיא מתרגלת אליהן. עד שהן נעשות טבעיות כמו כביסת חולצה וניקוי קרביים של עוף."
באותם ימים הייתה קיימת תושייה בפיתרונות רפואיים שנעשו מהצומח (כיום "תרופות סבתא"). ריפוי באמצעות חליטת תה, משחות ורטיות כדי לטפל בכאבי שיניים, בכיבים, כאבי ראש ובחתכים. המומחים מביניהם, בעיקר הכפריים, ידעו כיצד להבחין בעלים וגזעי עצים, כאלה שיכולים לשמש תרופות ואלה הרעילים. עבור פצע בטבור לגדי שרק נולד נרקחה משחה מאפר, מלגטה ומלח. אישה שהחליטה שאינה רוצה ללדת תשתה יום יום תה מקליפת העץ קאז'ו רושו. לחיסול כינים השורצים בראש, ירקחו משחה מזרעי פיניה ומשמן עץ הפקי, ימרחו על הראש ויחשפו אותו לשמש. התרופה לעצבים מתוחים היא אכילת פנים פרי הפסיפלורה כולו, על זרעיו, שניתן להשתמש גם היום בפרי המצוי. ברור שהשמות של הצמחייה שונים מהשמות כיום, אך ייתכן מאוד ואותם צמחים קיימים בימינו בשמות שונים. בנוסף, לא בטוח שכל תרופה השיגה את מטרתה, כמו שתיית תה לאישה שהחליטה לא ללדת, אך האמונה שהשתרשה בהם כיוונה אותם בדרכים אלו.

כפי שצוין בכריכת הספר, ספרה "מבשר ללא ספק את עלייתה של סופרת מוכשרת ומבטיחה", ולי כקוראה, אין ספק בכך. ההוכחה מול עיני.

אמיליה ולוזיה אשר הופכים ליתומות בגיל צעיר,
דודה שלהם מגדלת אותם.
ובגיל שמונה עשרה מתפצלות דרכיהם בחיים.
בספר יש המון היסטוריה וגם עלילה.
לכל אוהבי ספרים היסטוריים אז הנה עוד ספר
רומנטי היסטורי שמדבר על ברזיל בתקופת שנות השלושים,
כמו כן יש בו עלילה מעניינת.

אני פשוט אוהבת ספרי פרוזה היסטורים! גם להנות וגם ללמוד יש יותר טוב מזה? לענינינו: ספר טוב זורם ומסקרן פשוט כייפי.

הסולם של חנן

☺☺☺ האם השכלת
☺☺☺ האם נהנית
☺☺☺ האם תחפש יצירות אחרות של הסופר(ת)
☺☺☺☺ האם נשאר משקע
☺☺ האם האהבה עוברת

הספר עמוס פרטים ודי מייגע אבל דמות לוזיה הילדה הדחויה שנדחקה והפכה למנהיגה נערצת ולדמות בלתי נשכחת היא הדובדבן שבספר.
עשרות גברים אלימים ונואשים מונהגים ע"י הדמות החריזמתית הזאת בתנאים של יובש קיצוני ורעב מייסר ,הופכים בעל כורחם לפיטר פן של ברזיל בתחילת המאה.

ספר המביא את ברזיל של תחילת המאה העשרים במבט פמיניסטי, מעמדי וחברתי.
הספר כתוב יפה, קולח ובהרבה מקומות מרתק.
הניגוד העצום בין הכפרים הנידחים של ברזיל העושר של החברה הגבוהה ברסיפה, ההתפתחות של השודדים עם מוסר של בנדיטים, ופה ושם קולות שפויים( הרופא ארונילדס). כל זה בסיפור קולח.
החיסרון היחיד הוא אורכו של הספר 685 עמודים. ניתן היה לקצר ובזה לזקק את עצמת הסיפור. הדוגמה הקלסית כמובן היא כרמן של פרוספר מרימה .
בכל זאת נהניתי בקריאתו.

ספר מקסים. כל כך אחר וכל כך רחוק מהרקע של שאר הסיפורים היותר נפוצים בימינו. זמן ומקום שלא הרבה נכתב עליהם - לפחות לא בעברית. ממולץ בחום!