חצי דקה על מלחמת האזרחים בסודן: ה SPLA הם צבא הנוצרים-עובדי האלילים שמורדים בממשלת סודן האיסלמיסטית, שמשתמשת בשבטים מוסלמים שיגרשו את הדינקה תמורת שלל. תחילה הממשלה האתיופית מקבלת את הפליטים, אך היא נופלת וזאת החדשה מגרשת אותם בעזרת שבטים מקומיים לקניה תוך כדי כריתת ברית עם האריתראים. במקביל בדארפור, שבטים ערבים מוסלמים טובחים בשבטים אפריקאים מוסלמים. צבא המורדים מתפצל ל SPLA דינקה ו SPLA נואר שעד עכשיו נלחמו יחד נגד צבא סודן והשבטים הערבים ומעכשיו גם הורגים אחד את שני. הנואר גורשו בידי הממשלה בגלל שבשטחם נמצא נפט על ידי האמריקאים, שהסינים מעוניינים לקנות ולכן הם מחמשים את צבא סודן. בסוף כולם מגיעים לקקומה שבקניה, שם הם מצטרפים לסומלים, אוגנדים, בורונדים, אריתראים ורואנדים שכבר נמצאים שם בגלל מלחמות אחרות. כל הקבוצות שהוזכרו מחולקות לשבטים, חמולות, בתי אב, רועי בקר, חקלאים, מעמד גבוה, מעמד נמוך וכו' וכו'.
הספר מספר את סיפורו המופלא של אצ'אק, ילד דינקה נוצרי שכפרו נחרב וגורל משפחתו אינו ידוע לו. בתוך כל הקלחת הזאת, כחלק מטור אינסופי של פליטים, ברעב ומחלות הוא עובר מדבריות, יערות ונהרות. תוך כדי סכנה יום יומית מפני חיות טרף וחיות אדם, הוא מנסה להגיע לחוף מבטחים שאף אחד אינו יודע היכן הוא נמצא. מהו המה הוא כרוניקה של השרדות בגהנום עלי אדמות עד להגעתו של אצ'אק לארה"ב. אך גם שם הוא אינו מוצא נחת (לא לדאוג, אין פה ספויילרים והכל ידוע מן ההתחלה).
אצ'אק מספר את סיפורו כשהוא כבר כמה שנים בארה"ב. הוא קורבן לשוד אלים, מתעלמים ממנו בחדר מיון והוא לא מרוצה בעבודתו. את סיפורו הוא מספר לשודדים, לאח בבית החולים וללקוחות במכון כושר בו הוא עובד, אך לא באמת, אלא בכאילו - גימיק זול שפוגע בשטף הקריאה ונראה כאילו רק משמש כמקפצה לאגרס להעביר ביקורת על ארה"ב ומדיניות ההגירה שלה, נושא מעניין לכשעצמו אך סוטה יותר מדי מעיקר העלילה.
שיהיה ברור, ילד שנטרף על ידי אריה, מעשה טבח, רעב ומחלות זה תמיד עצוב במיוחד כשמדובר בילדים קטנים, אך אפילו מסופר בינוני הייתי מצפה לאיזה ערך מוסף. הרי סיפורים כאלה אני יכול לקרוא גם בעיתון. אגרס פשוט לא מצליח "לשים" את הקורא במקום ההתרחשות.
מחד, דייב אגרס עושה עבודה טובה, בצורה קולחת וללא מלל מיותר הוא מצליח להסביר את הכוחות הפועלים, את הפוליטיקה וההיסטוריה של סודן ומעל הכל את סיפורו המדהים של אצ'אק. גם סיפור התקלמותו בארה"ב, העוני, הגזענות והפערים התרבותיים מעניינים.
מאידך, הכתיבה שלו היא... איך להגיד בעדינות? פשוט גרועה. על אף הסיפורים המרגשים, הכתיבה מאוד שטחית, מרוחקת, חסרת רגש. ההרגשה היא שקוראים משהו בין מגזין לערך בוויקיפדיה. נראה שאגרס עושה עבודה של קלדן/ית ותו לא, פשוט כותב כל מה שאצ'אק מספר לו כפי שהוא.
איך מדרגים ספר כזה? לתת לו שלושה כוכבים יהיה לא צודק וארבעה כוכבים מלאים לא מגיעים לו. אז נעשה את זה ככה - חמישה כוכבים גדולים לסיפור ושני כוכבים לכתיבה. ממוצע של שלושה וחצי, אז יאללה שיהיה ארבעה מינוס.
סה"כ למרות הדברים השלילים, שווה לקרוא.

הלואי שלא הייתי יכולה לדמיין את זה. הלואי שהמראה של ילד כושי עם עור תלוי ועצמות ועיניים ובטן נפוחה נראה היה לי דמיוני. הלואי שאפשר היה להאמין, באמת, שהסיפור הזה הוא חד פעמי ושאין עוד ילדים כאלה, ילדים שחיים במציאות שתגרום להם להשלים עם מותם. והלואי שהאמנתי שאם ילד שחווה סבל איום ונורא, כזה שיכול לסבול רק ילד שמצא את עצמו לבד בליבו של איזור מסוכסך ומדמם והצליח לצאת משם במסע של ייסורים, הרי שימצא בסופו של דבר אנשים שיגנו עליו וידאגו שמעכשיו יוכל להרגיש רצוי ובטוח. והלואי שכל הסכנות שהטבע מזמן, צמא ויובש ואריות, היו מפחידים יותר מאנשים. ושהאנשים שמנצלים בציניות מפוכחת אוכלוסיות שלמות לתועלתם היו שמים לב מפעם לפעם שמדובר בבני אדם. ושגם אלה שלוקחים ברצינות את זה שהיחצנים של האלוהים שלהם אומרים שהם יותר טובים מהשאר היו זוכרים איך אמא שלהם אמרה להם שהם הכי יפים ומקסימים וחכמים למרות שהם ידעו שהם לא באמת כאלה. ושלא הייתי מרגישה שיש לי חלק בזה.

זה לא סיפור של משהו שקרה עוד לפני שנולדנו. זאת אפריקה, כאן ועכשיו, סודן, אם נרצה לדייק, שהמלחמות מתנהלות בה עד היום, עם פסקי זמן של שנים מעטות בין אחת לאחת, מלחמות אתניות ומלחמות דתיות ומלחמות על נפט ועל אורניום.

הגיבור של הסיפור הזה צעיר ממני בכמה שנים. כשהייתי בתיכון הוא יצא בריצה מהבית כדי להציל את עצמו ממוות. ובכל הזמן הזה, כשקמתי בבוקר והתלבטתי אם ללכת או לא ללכת לבית הספר וברחתי משיעורים והלכתי לים ולתנועה ורב הזמן לא עשיתי כלום, הוא הלך ברגל לאתיופיה. ואחר כך, כשהייתי בצבא והלכתי ללמוד וגרתי והולדתי ילדים, הוא היה פליט. עד היום הוא פליט. ואחרי שקוראים את זה נדמה לי שאפשר להבין קצת מה זה להיות פליט. וחשוב לו לספר את הסיפור שלו כדי שאנחנו נדע. אולי גם כדי שנעשה משהו, אבל קודם כל כדי שנדע.

כמה פעמים קראתם סיפור מסע בריחה של ילד ואמרתם לעצמכם – "אין מצב שזה אמיתי"? זה קרה לי בעבר ב"ציפור הצבועה" (אבל זה ספר שואה, איזה סיפור כן יכול להיות הגיוני). זה קרה לי שוב ב"מהו המה" מאת דייב אגרס.
זהו סיפורו של צעיר, ואלנטינו אצ'אק דנג, המתייתם מהוריו וכמו אלפי ילדים אחרים נאלץ להימלט מביתו, מכפרו, מארצו. זהו מסע של הישרדות כנגד כל הסיכויים. מסע שיש בו מעט חמלה והרבה אכזריות. דרך הסיפור המאוד אישי הזה מגוללת לפנינו אחת הטרגדיות הגדולות של העשורים האחרונים – סודן. בהקדמה לספר כותב דנג: "במהלך הקריאה תלמדו על שני מיליון וחצי האנשים שנספו במלחמת האזרחים בסודן. הייתי רק ילד...שרדתי על ידי חצייה מפרכת ברגל של תוואי שטח קשים...תוך התחמקות ממוקשים, תוך שחיות טרף ורוצחים בני אנוש משחרים אחרי לטרף....". שימו לב למספר. 2.5 מיליון!! הזוי!! ישנם קטעים רבים שאינם קלים לעיכול. לאו דווקא בשל היותם "גרפיים" מדי, אלא בשל האכזריות הבלתי נתפסת של.... בני האדם (לא בטוח שהם ראויים לתואר זה).
באופן מתריס משהו הסיפור מסופר כאשר ולנטינו כבר מגיע לחוף מבטחים בארצות הברית אבל נקלע למצב מגוחך של שוד בו הוא נכלא בביתו במין חוסר אונים מרגיז. יש בכך משום אנטיתיזה מוחלטת לגבורה, לתעוזה ולמזל הרב שליוו אותו במסע ההישרדות שלו מסודן למחנה פליטים באתיופיה. הסיפור של סודן ודנג בתוכו הוא עוצמתי דיו ואינו זקוק להנגדה הזו אבל אין בכך משום להרוס.
כשחשבתי אחרי הקריאה של "ארבעים הימים של מוסה דאג" שאם העולם היה קשוב יותר לשואת הארמנים ולא נכנע לפוליטיקת המעצמות של אז ; שאם אמצעי התקשורת היו מפותחים דיים והזוועות היו מועברות לעולם בזמן אמת - אולי הייתה נמנעת שואת היהודים פחות משלושים שנה אחר כך (לא רבים יודעים, אבל היטלר כבר ב- 1939 גרס כי גרמניה לא תינזק בשל תוכניותיה לגבי היהודים שכן "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?"). הייתי תמים. סיפור השואה היהודית, התיעוד, ההנצחה וכו', כל אלה לא מנעו שואה של 2.5 מיליון אנשים, "מתחת לאף" של כולנו. האם זה בשל צבע עורם? לא יודע! בכל אופן ספר חובה.

פעם היו מלחמות מסודרות. ידעו מי המדינות המשתתפות, ידעו את המניעים, ידעו את מי יש לשנוא ועבור מי כדאי למות ("טוב למות בעד ארצנו"). החיילים בשוחות אמנם אכלו אבק ובוץ, אבל ידעו שזה ככה וזה מסודר ובטח למעלה יודעים טוב יותר.
מהו המה עוסק בדבר הזה, נו, המה. זה יכול להשמע פילוסופי, עמוק וחמקמק. לא בטוח שבסוף הספר תדעו מהו המה והספר גם לא עוסק בזה מי יודע מה. טוב, מה החנטריש הזה?
בזמן הקריאה ניסיתי לסדר את הראש ולהבין מי נגד מי, מי התחיל ראשון (אצל פולני מסודר כמוני שאלת ההתחלה חשובה וכמובן מי אשם ממש), למה תמיד כשארה"ב מתערבת ממניעים טובים הגיהנום מרוצף בעוד כמה רצפות מרהיבות וגדולות של כוונות טובות וכך הלאה. היו שם מֻראחלין, SPLA, מורדים, אלה ואלה התפצלו ואפילו חרטום הבירה היתה גורם למלחמה של אלה באלה. ברקע היו כל מיני הסכמים של שנות ה-80 במאה ה-20 ואפילו גילוי נפט שהביא, איך לא, רק צרות.
והיכן כל זה מתרחש? בסודן, אותה מדינה המורכבת ממאות שבטים, כשהצפון יותר מוסלמי (ומטבע הדברים גם יותר בעייתי ויותר נתון לחוקי השריעה) והדרום דווקא יותר נוצרי, לא נוצרי כבד מדי וגם לא תמיד. כשמגיע הנפט, יותר נכון, האמריקאים שמוצאים אותו בסיוע ג'ורג' בוש האב, מגלים פתאום שמעל הנפט יש תושבים ושהם לא ממש מוסלמים. אלה מתבקשים יפה לעזוב וכשהם מסרבים בנימוס, "חרטום", שהיא במקרה גם חרטום הבירה, מוציאה בנימוס את כלי הנשק הרצחניים ומתחילה לעשות ניסויי כלים מנומסים. הדם מתחיל לזרום באופן אדום ומנומס.
ולנטינו אצ'אק דנג היה ילד כשהמהומה התחילה, נניח בן שש שבע. זה גיל שבו לומדים קצת, משחקים הרבה כדורגל, עוזרים לאמא להביא מים מהנהר. כל זה מתנפץ כשהחיים הנוחים האלה נעלמים כשהמשפחה נרצחת, הכפר מועלה באש, המסוקים ממטירים ירי אוטומטי קטלני על ילדים, נשים וגברים רצים ומי שניצל יוצא לדרך בת חודשים רבים לעבר אתיופיה, משהו כמו כמה מאות קילומטרים, מאות ילדים בכל קבוצת צעידה, מאות קבוצות. גם באותן קבוצות צעידה ילדים נעלמים אם אריה תמים וקצת רעב עובר בסביבה ומחליט לקחת שני ילדים לארוחת הצהריים שלו, או שסתם מחלה וחולשה מאלצים ילד לשבת בצלו של עץ, לעצום עיניים ופשוט למות. המראות הללו חוזרים שוב ושוב, אלפים מתים מתוך עשרות ומאות קבוצות צעידה וכל זאת בתחושה שבאתיופיה מחכה גן עדן. אבל האם יש גן עדן? לא בטוח. ולנטינו מספר לנו שהתקווה, הו התקווה, מחזיקה לפעמים יותר מאוכל ומים, אבל לעיתים קרובות מכזיבה. כל הזוועות הקורות בסודן וגם בגן העדן אליו מכוונים קבוצות ההליכה, מסופרות דרך עיניים צעירות, הרואות שוב ושוב כל צורת מוות אפשרית, המוכפלת שוב ושוב עשרות מונים. תשאלו איך ילד מחזיק מעמד? עובדה. אולי זהו המה שמחזיק אנשים העוברים זוועות כמו השואה, נשארים לספר כמו ולנטינו אצ'אק דנג, אפילו לסייע ולאסוף תרומות עבור הנותרים. הסיפור הוא סיפורו של ולנטינו, אבל הוא בהחלט סיפורה של ארץ שסועה ומדממת, קוראים לה סודן, ארץ שחולקה לה לצפון ולדרום, בלית ברירה, ארץ ברוכת נפט, אבל דלת תקווה. כל טוב הלב נשאב משם, כך זה נראה, ונותרה רק ההשרדות.
וההשרדות לוקחת שנים. יותר מחצית חייו ולנטינו נודד ממחנה למחנה, מאתיופיה לקניה, שם קם מחנה ענק חדש שבו, איזה פלא, גם אתיופים שברחו כשמנגיסטו המנהיג האתיופי נפל, רואנדים, טמילים, אריתראים ועוד. אפריקה שסועה, רדופת מוות, רצופת כוונות טובות של האו"ם וארגונים לא ממשלתיים. מכל ההשרדות הזו במחנה ולנטינו גדל, הופך למנהיג בזכות עצמו, מנהל להקת חובבים המעלה הצגות תיאטרון ומתבגר תוך הערצת המורה הגברת גלאדיס ואהובתו טביתה.
סיפורו של ולנטינו מסופר תוך כדי שוד המתרחש בדירתו באטלנטה האמריקאית. מתברר שההשרדות לא הפסיקה באפריקה. שם באטלנטה הוא לומד לקראת בחינות כניסה לקולג', עובד קשה למחייתו וגם נשדד ומוכה, רק כדי להווכח שכל מה שעבר עליו באפריקה שווה כקליפת השום. מה מותר האדם מן הבהמה? הרי זו רק היכולת לחשוב שיש מותר כזה.
ובין השרדות בקקומה שבקניה, מחנה של עשרות אלפי פליטים, לבין השרדות באטלנטה, עוברת שנה של ייאוש על ולנטינו, הרואה בעיניים כלות כיצד מאות צעירים נשלחים לאמריקה והוא אף לא נקרא לריאיון. לא פעם הוא חש שיד אלוהים נגדו. שוב ושוב הסיכויים נגדו. אפילו עידודו של נוריאקי חברו היפני, זה שסייע לו להחזיק את להקת התיאטרון במחנה הפליטים במימון יפני, לא עזר.
אבל יום הגיע ובדיוק כשכבר עולים לאוטובוס המוביל ליציאה לטיול, מגיע ילד בריצה וקורא לולנטינו להגיע ללוח המודעות. ולנטינו רץ, דמעות בעיניו וטור של ילדים אחריו. סכר הדמעות (שלי) נפרץ והן זולגות מעצמן. בסרט זה בטוח ייראה טוב יותר. אם לא די בכך, סכר הדמעות נפרץ שוב כשהוריו של נוריאקי היפני מגיעים לביקור. תקראו, תבינו, תבכו.
ומה סוף? הסוף עומד בפני שינוי, אלא ששם ה(אוטו)ביוגרפיה נגמרת ונותר רק לקוות לטוב, כי שינוי אכן מסתמן.
ספר מופלא.

אני ודייב אגרס מכרים ותיקים. את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה " קניתי כשיצא, לפני 8 שנים, התלהבתי מאוד מהעמודים הראשונים, אבל מהר מאוד הנחתי אותו בצד, תוך כוונה לחזור אליו אחר-כך. פתאום שמתי לב שכבר עברו כמה חודשים ואין חשק להתקרב אליו. בכל פעם שניסיתי הרגשתי סחוט. הבנאדם לקח סיפור חיים מדהים (שלו עצמו) אבל עיבד אותו לרומן מעייף מאוד, טובע בעודף מודעות עצמית ומתאמץ מדי להיות "קול". תקראו את הכותרת של הספר – ועכשיו תדמיינו ספר שלם שכתוב ככה. והכי גרוע – שזה לא ספר באמת רע, רק שלא הייתי ממליץ עליו לאף אחד ולא לעצמי. סיימתי אותו בסוף, אבל נשבעתי שלא אתקרב לספרים של האגרס הזה, לא משנה כמה סופרלטיבים של גאון ישפכו עליו!

ושוב, נפלתי באותם בורות. הבור העיקרי הוא נושא הספר. כמו קודם, גם כאן נושא הספר נראה במבט ראשון מרתק, שממש עשה לי חשק לקרוא. מדובר בסיפורו של פליט דרום סודני, שכילד נאלץ לשרוד לבד במלחמת אזרחים, במנוסה לאורך אלפי קילומטרים מבני אדם, חיות טרף, הישרדות בטבע, מחלות ורעב ומה לא. סיפור אמיתי לגמרי, אמור לייצג סיפורם של עשרות אלפי ילדים אבודים כאלה.
אולי צריך לקרוא את הספר כדי להבין איך כתיבה אובר-חוכמית מצליחה להפוך סיפור סוחף ללהג שמנסה להרחיק אותך ככל האפשר ממעורבות רגשית. אגרס לא נותן לסיפור לזרום, איך שנכנסים לסיפור הוא קופץ מזמן עבר להווה, והווה בעצמו הוא הווה מומצא ומיותר שתופס פיסה גדולה מדי בסיפור. הארועים בספר מסוכמים במקום שיסופרו, כך שהקורא לומד את הארועים במקום להרגיש אותם. בנוסף, אי הסדר, הקיטועים והחזרות מגבירים תחושה של רפטיטיביות, שכבר קראנו את זה לפני כמה עמודים – תחושה שאינה אפשרית כשקוראים אוטוביוגרפיה שמסופרת כהילכתה.
הסתייגות גדולה עולה גם מכך שאותו פליט כאילו מדבר מהמקלדת של אגרס אך הסגנון הוא לגמרי של אגרס, בלהג המייגע והמוכר מספרו הקודם, הסגנון שמערבב מציאות בדמיון (לצרכים אומנותיים, אלא מה, מה שלא מפריע לו לקרוא לזה אוטוביוגרפיה). כתוצאה מכך הפרסונה של גיבורנו, דנג, שוחלפה לחלוטין בסטייל ובאישיות של אגרס.

דנג שרד את כל אלה שביקשו להורגו רק על מנת שאישיותו תימחק כאן.

הפעם ידעתי לנטוש בעמוד 100 בערך, בספר של 570 עמודים שבטח מרגישים כמו 900. מצחיק, תנו את זה לסופר צללים בינוני וסיפור עם פוטנציאל כזה היה מניב יחס הפוך, 570 עמודים שמרגישים כמו 200.
אני נשבע שבחיים לא אתקרב לספרים של האגרס הזה, לא משנה כמה אומרים עליו שהוא גאון או כמה הנושאים שהוא כותב עליהם יראו לי מעניינים!

קרה לכם פעם שסיימתם לקרוא ספר ורציתם שכל מי שמסביבכם גם יקרא אותו, שתוכלו לחלוק את החוויה? לי זה קורה לעיתים די רחוקות...
הספר הזה מדהים! הסיפור מזעזע ועוצמתי ומאפשר לקורא להכיר את עברם של פליטי סודן ולהסתכל עליהם בצורה קצת שונה. בתום הקריאה לא ניתן להישאר אדישים למציאות הנוראית המתקיימת באפריקה גם היום. הכתיבה מרתקת וזורמת. מומלץ מאוד!

בתור אמא לילדים בתקופה חומרית,מגוננת ומפנקת (יותר מידי...)הספר היה קשה אך מעולה. לדעת שלא רחוק ישנם ילדים אחרים אומללים סובלים חולים ומדוכאים יתומים ומנוצלים אווווח קשה ומומלץ

הסיפור שמתואר נורא ואיום
קשה לי לדמיין את כל מה שעבר המחבר
הקפיצות בין הזמנים של הספר
החזרות שוב ושוב
הקטעים המזוויעים
לא יכולתי להמשיך לקרוא, הספר היה כבד מדי בשבילי

לקרוא ! לקרוא ! לקרוא !
ולו רק בגלל העובדה שכל זאת התרחש במציאות, רחוק מעולמנו המוגן, אולי על כוכב אחר, שם ילדים אוכלים גוזלי ציפורים חיים, כדי לא למות מהרעב. אם הרעב לא מכריעם, אז הם נטרפים על ידי אריות, או תנינים. ברי המזל שורדים, כדי ליפול מותשים, אל פתחי עולמנו.
אם תקראו בלילה, תסבלו מסיוטים.