ביקורת ספרותית על הסמל האבוד מאת דן בראון
ספר בסדר

---

במאמץ רב הצלחתי לסיים אותו. לדעתי הכי פחות טוב מבין ספריו של דן בראון.
אין לי בעיה עם זה שזה שוב עוסק ברוברט לנגדון , אני דווקא אוהבת את הדמות ואוהבת המשכונים .
אני הייתי מקצרת את הספר לחצי אם הייתי מורידה הרבה קטעים של התפלספות וחירטוטים ארוכים מידי שפשוט דילגתי עליהם .סיפור השלד של העלילה מאוד מותח ומפתה לקרוא ומעניין ,חבל שהוא עטוף בפסקאות ופרקים ארוכים מידי של אינפורמציה היסטורית ושל פילוסופיות שונות . חוץ מזה אני חושבת שהספר הסתיים בזה ש.....(זהירות ספולייר לפניכם ....)

















כשכולם הגיעו למקדש והמלאך מת וכולם הבינו שהוא זאכרי וכולם ניצלו ולא מתו ( רוברט ופיטר וקטרין) . כל ההמשך המתמרח שכל פעם הוא הולך לעוד איזה אנדרטה ועוד איזה פסל ועוד איזה קתדרלה בכדי לראות איזה זהב מנצנץ ,או איזה מילה משבחי האל ,ובין לבין פסקאות ארוכות כאורך הגלות ומתפלספות על משמעויות החיים והמוות והאמונה והמחשבה וכו וכו , מיותר לחלוטין ואפשר היה לתמצת את זה במס' עמודים ספורים כדי לפענח סופית את הצפנים ואת מה שמסתתר. בסופו של דבר הסוד הגדול שעליו הגן פיטר ושבגללו היו צריכים כל כך הרבה אנשים למות ולסבול היה קשקוש בלבוש בעיני ואולי האסון היחיד שנמנע זה אי הפצת הסרטים שצילם המלאך שהיו מוציאים שם רע לאחוות הבונים החופשיים ולאנשים החשובים שחברים בה.

בקיצור , קראתי כי הייתי חייבת , אני קוראת כל ספר של דן בראון וזה מעניין לדעת על המבנים המרשימים בוושינגטון ועל הבונים החופשיים וכפי שציינתי סיפור השלד טוב ומעניין ומרתק, אבל זה היה טו מאץ.

» ביקורות נוספות של דניאלה
» ביקורות נוספות על הסמל האבוד