"מפקד – איש של יצירה הוא. מלחמה – אמנות היא. שקדנות בלבד אינה מספיקה כדי לפקד. לדעת – עדיין אין זה הכל. דרוש לעשות. דרוש להעיז!" (עמוד 145).
הספר "עתודתו של פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008), הינו החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה שהחלה בספר המופת "אנשי פאנפילוב" ובו מסופרים המשך קורותיו של באטאליון (גדוד) רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה בקרבות להגנת מוסקבה. הפעם מטיל פאנפילוב על גדודו של באורג'ן מומיש־אולי, גדוד העתודה של הדיביזיה, להחזיק בקו ולבלום את הגרמנים במשך שלוש יממות.
"פאנפילוב עצמו, כפי שידענו יפה, היה בוחר תמיד מקום למטה בסמוך לחזית, לנקודת הקרב המכריע, וחיזק בכך את יציבות צבאותיו" (עמוד 42). ואכן, לאורך הספר סייעה למג"ד הידיעה שמפקדו מצוי לא הרחק ממנו בקו החזית. יש לציין שגם מפקד אוגדה 143, אלוף אריאל שרון, נקט בקרבות חזית הדרום (ובכלל זה בקרב הצליחה) בגישה זו וכמו בספר היא הוכיחה עצמה.
במהלךהספר שב מפקד הדיביזיה, הגנרל איוואן פאנפילוב, וחנך המג"ד, מומיש־אולי, בהלכות פיקוד וטאקטיקה. "חשוב, חשוב במקום האויב" (עמוד 34), תבע הגנרל מחניכו, וחייב אותו להעריך כיצד יפעל האויב, על מנת להיערך נכונה ולסכל זאת. באופן חריג בצבא האדום דאז, דגל פאנפילוב בתפיסת פיקוד משימה, שראשיתה בצבא הפרוסי. "כאשר ברור לך מה עליך לעשות, הרי גם בזה כלול הניהוג. אם התפקיד ברור לכול, אפשר ללחום גם עם קבוצות מפורדות, בלי טלפון, בלי רצים – והקרב בכל־זאת יהיה מנוהג" (עמוד 44), הסביר לפקודו, שאכן ניהל את גדודו כך, כל פלוגה למשימתה.
ועוד שינן פאנפילוב לתלמידו: "סמוך, חבר מומיש־אולי, רק על עצמך. רק על הבאטאליון שלך. ובגין הזכייה של אתמול אל תזוח דעתך. ראוי לי ולך לדעת, שהזכייה וההפסד נוסעים בעגלה אחת..." (עמוד 194). ואכן, לא פעם כך הדבר. אין זה אומר שלא ניתן לסמוך על כוחות סיוע, או יחידות מקבילות שיתמכו את הכוח, אך בסופו של יום על יחידה להיות עצמאית, ומוטב שמפקדה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי בשעתו, יהיה "כל הזמן מוטרד", מאשר זחוח.
במהלך הספר מסביר המג"ד, מומיש־אולי, לפקודיו כיצד הוא רואה את מושג המפקד. הסבר זה, שמובא בראשית הסקירה על הספר, ראוי שיופיע גם כאן כי מעטים המקרים שבהם תפס סופר כלשהו את תפקיד המפקד בבהירות שכזו. "מפקד – איש של יצירה הוא. מלחמה – אמנות היא. שקדנות בלבד אינה מספיקה כדי לפקד. לדעת – עדיין אין זה הכל. דרוש לעשות. דרוש להעיז!" (עמוד 145).
הספר, כמו קודמו, כתוב היטב והסיפור מרתק. מנגד, חסר בו העומק ומגוון המקרים והדוגמאות שאפיינו את הספר הראשון בטרילוגיה שהפכוהו לכזה היכול לעמוד גם לבדו, ולא רק כסדרה. גם כך מדובר בספר מצוין.
