להלן עבודה סמינריונית בנושא סאגת בנות פנדרוויק. ברחו על נפשותיכם.
הסבר ספוילרים: אני מתכוונת לכתוב על ארבעת הספרים, ולספלייר. נראה לי שאחלק את זה לארבעה חלקים, כך שכל חלק יספיילר את הספרים עד למספר שלו. דוגמה: חלק מספר אחת מכיל ספויילרים לספר הראשון. חלק מספר שתיים, לראשון והשני. יפה. הבנתם. מתמטיקאים נהדרים שאתם.
(אני חוששת שיש אדם יחיד בסימניה שמותר לו לקרוא את ארבעת החלקים. היי נוף. כל השאר, תצטרכו להאמין לי, ולהאמין באמת: אתם צריכים לקרוא את כל הספרים. אני חושבת שזו הפעם שבה אני הכי רצינית באמירה הזו, אי פעם. כל אדם צריך לקרוא את הספרים האלו בחייו. לא תתחמקו באמירת "אבל ממילא לא אקרא" כי אתם צריכים לקרוא. הנפש שלכם תהיה חסרה אם לא תקראו את הסדרה. זו עובדה. ועל כן מה שראוי לעשות ברגע זה ממש הוא לפתוח כרטיסייה בדפדפן ולקנות את שני הספרים באנגלית. את השניים בעברית לחפש בספריה, ולקרוא את כולם. בלי תירוצים. בנוסף, הספוילרים עלולים להרוס את נפשכם לנצח. חווית הקריאה שאתם צריכים לחוות בשום פנים לא תהיה שלמה אם אתם כבר יודעים חלקים. ולכן, בבקשה, אל תקראו חלקים שלא נועדו לכם. אנסה להיות עמומה ולא לספיילר ישירות, כי אני לא מאמינה שאתם מקשיבים לי, אבל עדיין)
הסבר ספר: בעיקרון גמרתי עכשיו את הרביעי באנגלית, אבל אין אותו בסימניה. מאחר שאני כותבת על כל הסדרה ביקורת, בחרתי לכתוב על השני. כי הוא טוב ומייצג את הסדרה יפה.
הקדמה:
בנות פנדרוויק. אחד הספרים שבהם הרגשתי הכי קרובה לדמויות. יש מעט פעמים בהן אני יכולה להרגיש אותן חזק כל כך לידי, רואה אותן מולי, יכולה להרגיש מה הן יעשו ואיך בדיוק הן מרגישות ומה מניע אותן.
בנות פנדרוויק הן חברות שלי.
ולא סתם חברות. חברות שגורמות לי להגיש מחוברת ברמה הכי גבוהה למה שקורה בחיים שלהן. חברות שכשקורה להן משהו אני יושבת על קצה הכסא בחרדה גדולה. חברות שאני בוכה על מה שעובר עליהן כמו שאני בוכה על משהו שיקרה לאנשים כאן, סביבי.
הן מתממשות מולי.
והן לא מכינות אותך לזה, אתם יודעים? לא באתי מוכנה להילפת ככה. לא הבנתי שאני עומדת לקבל משפחה שנייה. לא סיפרו לי שארצה עד כאב לעבור לקמרון, שיהיו רגעים בהם יהיה לי קשה לקבל את חוסר ההוגנות במציאות הזו, את ההיגיון המעוות בכך שלעולם לא אוכל להיפגש עם סקיי, לחבק את ג'יין, לתת יד לבאטי, לחייך לרוזלינד. להעריץ את ג'פרי, להשתחוות למר פנדרוויק, ללכת לצד איינתה, לצחוק עם דודה קלייר, לשחק עם בן.
זה לא ספר. זו לפיתה בגרון, כניסה לקרביים, השתוקקות.
חלק ראשון: ( = ספויילרים לספר הראשון)
בספר הזה העולם שלנו עדיין לא מגובש. אנחנו מכירים לראשונה את הבנות. את הרקולס. את ג'פרי. למען האמת, אנחנו עדים להיכרות ההיסטורית עם ג'פרי. וזהו דבר גדול, עליכם לדעת. זהו רגע היסטורי שלא יחזור. שמרו אותו בזכרונכם.
ואנחנו מתחילים להכיר אותם. היכרות עם הבנות היא צבעונית, ויש לה צורה של זיקוקים. המון שמחה, התרגשות. פליאה.
יש פה סיפור התבגרות ראשון. רוזלינד, מתאהבת ונופלת (הזהרתי) ולומדת הרבה. בהמשך היא בטח ממש נבוכה כשהיא מסתכלת על זה.
ג'יין וסקיי וג'פרי. לומדים על חברות. לומדים? חווים את אחת החברויות המקסימות ביותר שראיתי בחיי.
ובאטי. קטנה כל כך! מדהים אותי לחשוב על זה! לומדת להתחיל לדבר עם אנשים. וואו.
וכל זה רק ההתחלה. בספר הזה מקבלים בסיס למה שהולך להיות רכבת הרים רגשית. אחת המשמעותיות בחיים שלי.
הכרנו את האנשים. התאהבנו בהם. מצאנו את אחד המקומות היפים בארצות הברית.
ספר נהדר נהדר נהדר.
חלק שני: ( = ספויילרים לספרים הראשון והשני)
בספר השני מתווסף לעולם הסדרה ההיבט השני העיקרי והמשמעותי: בית. אם בספר הראשון הכרנו את הדמויות והבנו למה הן חברות שלנו, בספר השני קיבלנו מגרש משחקים לחיות בו יחד. בינגו.
ובסביבה הזו הדמויות ממשיכות לקבל נפח. כשמניחים אותן בסביבתן הטבעית רואים את ההרגלים הקטנים שלהן, את מה שמייצג אותן.
הספר השני כנראה מדבר על משפחה. והיא מוצגת בכמה דרכים: המשפחה הקיימת - שהבנות רוצות לשמור על הפורמט הקיים שלה בכל מחיר; המשפחה המאיימת - מה שיקרה אם אבא יתחתן עם איזו מכשפה; המשפחה הנכונה - מה שקורה בסוף; המשפחה הגדולה - גייגר; המשפחה הצעירה - איינתה; המשפחה הלא מושלמת אבל עדיין - אנה ואמא שלה.
וזה מעניין נורא, העיסוק הזה.
אולי ניתן להסתכל על כך גם כשיקוף נקודת המבט של כל בת:
רוזלינד - רוזי היא ממלאת המקום של האמא שמתה. בספר השני עובר עליה תהליך מאוד משמעותי, והיא לומדת להוריד שליטה. היא מבינה קצת את ההבדל בין היא כבוגרת לאבא כבוגר, בין מה שהיא כנערה אמורה לשאוף לו (ראו ערך התאהבות בקאגני - הגדול, ומעבר בסוף הספר השני להתאהבות בטומי - בגיל שלה) למה שהיא ניסתה כל הזמן להתבגר אליו בכח.
סקיי - רק תנו לי שנייה לא קשורה: אני חולה על סקיי. חולה חולה חולה. היא פשוט הדמות הספרותית הנהדרת ביותר מאז האוול וסופי ומורגן, ג'ים ולוקס, וזה קשה. היא לא נכנעת לשום קלישאת אחות, ובעצם רוב הסיכויים שכולנו האחים הרעים הרבה יותר מהאחים הטובים. כזה מקסים שג'ין בירדזול, בדגם של משפחה מדהימה כזו, לא שכחה לשים את הפנים הלא תמיד יפות של אחאות.
(לא שסקיי היא אחות רעה. הלוואי על כולנו כזו נאמנות. וכזו חברות עם ג'יין. בכלל, סקיי וג'יין יוציאו אותי מדעתי מרוב אהבה לשתיהן ביחד)
בכל אופן.
מכאן ואילך הבנות הקטנות יותר בעיקר עוברות תהליך של התגעגעות לאמא - על ידי איינתה. וזה קיטשי אבל מדהים ועדין ונהדר.
אז סקיי, מעבר לחיבור לאיינתה, בעיקר מתחברת לבן. שזה נהדר, כי להוציא את סקיי מאזור הנוחת שלה הוא לא דבר של מה בכך. עוד דבר חשוב זה החיבור לאסימוב, שמשקף את אותו עניין ויפה לראות את כל זה בשילוב עם המשבר ההצגתי של סקיי בספר.
ג'יין - (דם! דם אנשים חפים מפשע! אני צריכה חולצה כזו) בעיקר מתחברת לאיינתה, ועוברת בקיעה מעניינת מנחיתות עצמית למציאת עניין, ליושר. ובכללי היא אצטקית מופלאה.
באטי - הו באטי. באטי לא רק מתחברת לאיינתה, היא הדימוי הקטן שמעיד על כלל המשפחה. והאופן שבו היא נספגת במשפחת בן-איינתה, והאופן בו היא לומדת לצאת מהבועה שלה (התבגרות של גיל ארבע) - באטי מייצגת. ומייצגת טוב.
(אוקי. אני חופרת מעל ומעבר לכל פרופורציות. זה כזה כיף. מותר לכם להתייאש)
חלק שלישי: ( = ספויילרים לספרים הראשון, השני והשלישי)
והנה, הגענו לשלב שבו הסדרה הופכת מפרפרים ופרחים לטרגדיה. טוב, זו הגזמה. אבל יש בזה משהו. אנחנו עוברים עם הסדרה מילדות לבגרות, והבגרות לא תהיה קלה בכלל.
ג'ין (עם י' אחת ולא שתיים) כאילו ראתה שהיא הצליחה לתת אווירה ודמויות מצוינות בשני הספרים הראשונים, אז עכשיו היא יכולה לשחק במגרש של הגדולים.
יודעים מה? זה עובד.
הייתי מצפה שלקיחת סוגיות דרמטיות והשלכתן על הבנות תעבוד רע. מי צריך יותר מארבע בנות מדלגות ופרפרים ופרחים? אבל משום שג'ין היא ג'ין והיא גאון, יוצא מצב מעניין, בו דווקא השלכת הדרמות על העולם הרגוע מצליח להוציא את המיטב מהדמויות. ההתמודדות שלהן מחריפה והמסקנות שמגיעים אליהן הן מה שהופך את הסדרה הזו לאות ומופת.
והספר השלישי שובר לב.
כן. בלי כחל וסרק. הוא ישבור לכם את הלב בצורה שלא בטוח שתוכל להירפא אי פעם. וזה שבר נעים; זה שבר אמיתי - ובסוף הוא ישמח אתכם יותר משישבור; אבל הוא שובר את הלב.
כי הוא מדבר על חוסר שלמות. על התמודדות עם עולם מורכב. על אנשים שלא ממלאים את התפקיד שלהם כמו שהם אמורים למלא אותו, וגורמים לאחרים לסבול.
(וחלק מהסבל הוא כמובן האהבה למי שפוגעים בך. ראו ג'פרי וסקיי, ג'יין ודומיניק, ג'פרי ולא אנקוב בשמו)
בנוסף לכל אלה זהו ספר נהדר עם אווירה מדהימה ונוף, וסיפור סקיי המתבגרת, וג'יין, ודודה קלייר, ואני מאוהבת בספר הזה עד אימה.
וכך הגענו ל -
חלק רביעי: ( = ספויילרים לספרים הראשון, השני, השלישי והרביעי)
ופה המתח שנבנה בכל הספרים הקודמים מתפוצץ בקול רעש גדול וממגנט את כל התהליכים היישר אליו.
פה קוראים על סיפור ההתבגרות של באטי. בין השורות טמונים לנו כל הסיפורים של השאר, דקיקים ועדינים, שבירים. כאילו בדרך אגב, אבל השילוב של כולם יחד עם הידע הקודם שיש לנו מהווה שלמות.
ומה שקורה פה בעצם הוא שבאטי נחשפת לאט לאט לעולם שהוא לא הקן המשפחתי שלה.
וזה שובר לב. (בפעם האלף) כי אם יש דבר שהפנדרוויקים אמורים לעשות - הוא להיות משפחה. ואסור להם לזוז משם! אסור להם! איך נוכל להתמודד עם זה -
וזה קורה. אבל! הכל מיתקן בסופו של דבר, חוזר במעגל עד לנקודת הבסיס ומנחם אותנו, במה שכולם אמורים ללמוד בחיים, אחד השיעורים האמיתיים והכואבים: שינוי הוא שינוי, הוא הכרחי, כורח המציאות, והוא יקרה, אבל אם יש לך את העיקר - אפשר להתמודד.
זה משתקף ברוזי בקולג' - ואוליבר (והחזרה בסוף), בג'פרי. וסקיי - (ופה זה שבר שאומר שאולי אין פתרון, אולי אין. הלב אוי הלב) בג'יין והחבורה שלה - וזה מהמם. באיינתה ובן.
(הערת בן: הוא נהדר. הוא דמות נהדרת וזהו זה)
במר פנדרוויק (שלומד בעצמו את הלקח הזה, ומקבל טלטלה לחיים שלו, שהתנהלו על מי מנוחות בלי שהוא שם לב לשינוי, כי היה מוקף בו).
ובבאטי.
והיא נפתחת. היא נפתחת עם הזמן. לאנשים (ע"ע המשפחות של הכלבים), למרחק (רוזי), למורכבות (סקיי), לאפשרויות חדשות (שירה), לכאב (הכאב.).
זהו. זה מה שיש פה. סדרה שלוקחת - בארבעה צעדים פשוטים - אתכם, ומלמדת אתכם על החיים יותר מהרבה דברים אחרים.
(מה שגורם לי למות מרוב ציפייה לחמישי, כי היא תהיה מופלאה, וזה יהיה מדהים.)
האנשים שתכירו ישברו לכם את הלב, אתם תכירו אותם עד לפרטי פרטים, תראו אותם מולכם, ותבכו.
כמה שהדמעות האלו שוות את זה.
מתוך האתר של ג'ין בירדזול:
Are you writing more books about the Penderwicks?
I’m now working on the fifth in the series, which will also be the last.
הלוואי. הלוואי. הלוואי ובקרוב.
(זה היה חסר ומבולבל, אני לא מצליחה להעלות על הדף (ה HTML גיחי גיחי) חלקיק מהעולם המופלא הזה. נו. חייבת לעצמי. להוציא את הזעקה הזו, שהקוסמוס יידע)
