ספר נחמד, קל לקריאה וסוחף, דמויות צבעוניות וגרוטסקיות שמזכירות את הספר המוצלח הרבה יותר שלו "האמא של הכלב", בגדול סיפור על אכזריות ואנוכיות האדם, מציצנות, תשוקה, סטיות מיניות, הדחת האחר לרצח, ניתוק מוחלט מרגש החמלה..

טולסטוי ובלזאק גאוניים כתמיד, הנאה צרופה, סיפורים חריפים שגורמים לקורא לחשוב עליהם גם הרבה אחרי. לג'יימס ג'ויס לעומת זאת ממש לא התחברתי ..

מתחיל כקלאסיקה גותית, מתפתח למעין אגדת עם בעלת אלמנטים פנטסטיים, ומסתיים בצורה מוזרה ומפתיעה, אוטוביוגרפית מסתבר.
אין ספק ששאמיסו שילב כאן בין כמה סוגי סיפורים, כדי להעביר את המסר שרצה. התוצאה שונה, מעניינת, ומגרה את המחשבה, אבל מה שבאמת עושה את הספר למה שהוא זה חלקו הראשון- הגותי והאפל- בו פטר שלמיל (שם בעל משמעות יהודית ברורה), מבלי להבין מה קורה, מוכר את צילו לשד.
מאותו רגע כל מי שנתקל בו מגיב בזעזוע איום, הוא מנודה מהחברה ונאלץ להתחבא ולהסתגר בביתו.
מה שיפה כאן הוא איך הצל הופך בסיפור לסמל לקונפורמיות והשתלבות חברתית, בעוד חוסר הצל הופך את פטר לשונה, יוצא דופן, דבר הדוחה אנשים אחרים, מעורר אימה בארוסתו, והורס את חייה.
בהמשך נאלץ פטר לבחור בין חזרה לחיים הנורמליים בין אנשים, לבין נידוי ובדידות אך מציאת עיסוק מספק שימלא אותו..

ספר יפה וקסום, המסביר בצורה נהדרת מדוע אי אפשר לגדל בבית חיה שמקומה בטבע..

סיפור חזק ומרגש שבאופן קצת תמוה מתפרס על פני 64 עמודים בלבד..מאוד אהבתי, אבל נשארתי עם תחושה שבגלל האופי האוטוביוגרפי של הסיפור קנט בחר להצמד למה שסופר לו ולא להשלים את החסר, וחבל, מכיוון שאפשר היה להרחיב את הסיפור המיוחד והמקורי הזה לרומן מעולה באורך מלא..

ספר משובח, על נפש האדם, יחסים בתוך משפחה, אהבה לאומנות ובייחוד לציור, ועל התנכלות המשטר הרוסי לאומנים ויוצרים ברוסיה לאורך השנים.
הספר מתאר תהליך מרתק סוחף ועצוב של התפכחות וחשבון נפש של אדם בגיל העמידה שבתקופה קצרה של פחות משבוע חייו מדרדרים משיא ההצלחה אל אובדן ושגעון, תוך חשיפת כל נקודות המפנה והאירועים המשמעותיים שעבר בחייו, כזכרונות שהדחיק לחלוטין במשך השנים, על מנת לשרוד ולהתקדם בחברה.
כתיבה המזכירה את טובי הכותבים הרוסיים, משהו בין "המוות והפינגווין" ל"חטא ועונשו".

דחיתי את קריאת הספר הזה במשך שנים בגלל שהנושא עורר בי דחייה, לא קרץ לי לקרוא על פדופיל, אבל הבנתי שאני חייבת בגלל הביקורות המדהימות.
עכשיו, אחרי שסיימתי אותו, אני מורידה את הכובע ומצהירה בלב שלם: מדובר ביצירת מופת ספרותית שאין דומה לה, שעוסקת בצורה מחוננת במסתרי נפש האדם, על כל קשת רגשותיו ובראשן תשוקה אובססיבית.
מלבד הכתיבה המדהימה והציורית השואבת את הקורא לתוכה, הנושא הבעייתי והטעון במחלוקת הוא שעושה את הספר לכל כך חזק ועוצמתי, לכל אורכו מתקיים מעין מאבק פנימי של הקורא לא להזדהות עם הגיבור בשל סטייתו הפדופילית והעוול שהוא גורם ללוליטה, אך זהו קרב אבוד מראש,
אנחנו נישבים בקסם כתיבתו של נאבוקוב ולכן בקסמו של הומברט, מזדהים מבינים וסולחים, ולכן מרגישים אשמים-
וזו סערת הרגשות שהספר בונה ויוצר בנו ומשאיר אותנו להתמודד מולה, גם הרבה לאחר סיום קריאתו..

ספר חזק, מיוחד, שונה.
סיפורה של יוון הכפרית, הפשוטה, בזמן מלחמת העולם השנייה.
כל הסיפור מסופר דרך עיניה של ילדה יווניה, שנשארה ילדה גם אחרי גיל שישים (זמן כתיבת הסיפור), מה שמשאיר את החלקים הקשים והמזעזעים יותר בסיפור בין השורות, בעוד הסיפור מסופר בצורה הכי צבעונית קלילה ואופטימית.
מגוון של דמויות צבעוניות ומרתקות, בעיקר נשים, מזכיר לעיתים סרט של קוסטוריצה, שואב לתוך יוון של פעם, על התרבות הייחודית, האמונה העיוורת במלוכניות, מסעות של להקות תיאטרון בין הכפרים.. מומלץ.

לג'יימס פריי יש יכולת מחוננת להכניס את הקורא לראש של הגיבור, ולהעביר לו בפרטי פרטים מה קורה בנפשו..
הוא עושה את זה בצורה כל כך אמינה כך שנוצר רושם שהספרים הם אוטוביוגרפיים, ונוצרת הזדהות כל כך גדולה עם הדמויות בספר, שלא משנה אם לא קורה להן דבר, הקורא נשאר מרותק עד סוף הספר לחוויותיהן הרגשיות..