אני עומד לסיים את הספר, נשארו מספר דפים.
יש לי תחושה שהספר הזה יכול להיות סרט מהמם ומרתק עם שילוב 'מעבר הזמנים' אבל מבחינתי זה מה שהוא יכול להיות, לא יותר.
זה תסריט ממש ממש טוב אבל לא לכיוון של כתיבה של ספר.
נחמד לראות ספר עם תמונות שכזה, אבל אם נוציא את התמונות, תשאר חוברת.
כמו שאמרתי אני עומד לסיים את הספר, וכן יש כבר ביקורת, כי לא נראה לי שהספר "יסגר" לי נכון ונחמד.
עומד להיות פה פספוס גדול..

היה לי חשוב לדעת על מה כל המהומה, אז קניתי את 'אשמת הכוכבים' וישבתי לקרוא. נכון שמחלת סרטן זה נושא קשה אכזרי ורגיש עד מאוד. עולם אחר ניבט מהעיניים של זה שחווה את זה. אין מה לדמיין אפילו. אבל משהו לא ישב לי שם. אהבתי את הספר, קראתי אותו במהירות יתרה משאר ספרי הקריאה שקראתי לאחרונה. זה ספר שנוגע בחיים, ברצפה של הכאב האמיתי, סיפור נוגע על אהבה שלא מתממשת (לפחות לא לאורך הזמן). אבל לא הייתי פזיז להגיד לעצמי שזה ספר "לא יאומן". הסופר לקח רעיון קשה ונגע בו במקומות הכואבים של כולנו: סוף, כמיהה, אהבה, מוות, ו'אולי'. הספר הזה היה יכול להיות רב ערך יותר אם הסופר היה מרחיב קצת את יריעת הסיפור ולא מתמקד דווקא במחלה ובכאב שלה. לא מצאתי את הספר הזה 'חכם' במיוחד. האמת שדיי עיצבן אותי הסיפור שהולבש על המחלה. כל אחד יכול להרגיש אמפתיה במהירות. זאת לא החוכמה. צריך היה לגעת בחיים ובאנשים יותר מבמיקוד במחלה עצמה ורק במחלה. למרות שגיבורי הסיפור מספרים את ההתמודדות הקשה שלהם, חסרה שם לדעתי ראיה יותר רחבה של חיים, זה לא הכל, יש עוד המון לספר. מראייה רחוקה למצב של מחלת הסרטן או כל מחלה אחרת, בהחלט ספר יוצא דופן ומרגש, מראייה ונגיעה קרובה יותר והבנתה, ספר זה ירגש מעט, אך לא יותר מזה. כל דבר צריך לקחת בפרופורציה.

עד היום מסקרן אותי הספר הזה. מה נתן לי לקרוא אותו ובכלל לסיים.
השם משך אותי. ובעיקר שמסופר על ילדה "מוזרה" אני אוהב דברים מוזרים, אלא שלא מוצאים את המקום שלהם אבל הם בעצמם כבר המקום עצמו.
אני זוכר שהוא נגע לי בתחושה של 'ספרי החורף' שהייתי קורא רק בחורף. מכורבל בתוך שמיכה ומחכה לראות מה יתרחש בסיפור עצמו ושותה את הספר בצמא.
בספר הזה היה מן שקט שקשה לי להסביר. הספר לא זעזע אותי, לא שאב אותי אליו, בעצם לא עשה כלום. רציתי רק לבדוק מה יהיה עם ילדת הפלא והאם היא תמצא את מקומה (או מישהו יעזור לה למצוא אותו). והוא כנראה עשה משהו מאוד חזק ועוצמתי שאני לא יכול להגיע למודעות שלו.
מן סיפור עדין שרק מספר את עצמו ואם אתה רוצה, תקשיב.
אז הקשבתי.
ועד היום אני שומע את הקולות והחרשים שלו מרחוק.
תודה לילדת הפלא. היה פלא בשבילי.

לא יודע.
לא אהבתי.
לא אהבתי שרומן שמציג אהבה עילאית שכזאת של שתי נשמות שנפגשות בשנית, מתחיל בעצם בבגידה.
אין ספק שכנרת גיבורת הסיפור מחפשת בחייה הקשבה, הבנה וחיבוק חם ואוהב, מה שהיא לא מצאה בביתה שלה, בבחירות שלה בחיים ובכלל.
ככה זה תמיד מתחיל בין זוגות שלא מבינים מה הם בדיוק רצו מהזוגיות עצמה, והסיפור כבר ידוע, וגם בעצם סופו.
הסיפור נבנה באופן של פנטזיה וכמיהה שהכל יבוא על מקומו בשלום ובאמת כנרת ונורי יגשימו את חלומם. אבל קצת עלוב להציג סיפור כזה בתור אהבה של אלף שנים לחכות שבעצם לשניהם הקרקע לא בנויה ולא תהייה בנויה לעולם נכון ובריא, אז מה הבעיה לבחור ולחלום על "אהבה אמיתית"?!.
לא מצאתי אמיתות בספר למרות כל הביטויים והרגשות של גיבורי הסיפור, עובדה שאף אחד לא "וויתר" על עולמו באמת והחליט ללכת לפי השכל ולא הלב.
סוף שאיכזב אותי במיוחד. אבל גם לא הייתי צריך לנחש אותו. ככה זה בחיים, המצב הכלכלי והסטטוס מובילים על הכל.
ציפיתי לסיפור הרבה יותר 'רוחני' המגשר באמת בהבנה של שתי נשמות שמחפשות אמיתות בחייהם ואז בוחרות באמת, אבל מה שמצאתי זה רק סיפוק צורך אחד של השניה.
אכזבה.
אלף שנים לחכות ממצא את עצמו בכמה משפטים, עד שאתה לא יודע מה בדיוק אתה מחפש ולא שקט עם עצמך, בוודאי תחכה עוד אלף שנים ויותר...

ההמשך, של טובי לולנס.
כל-כך חיכתי לקרוא אותו שמנעתי את עצמי להושיט יד למדף ולקחת אותו (והוא אצלי כבר כמה חודשים מכשגיליתי שהוא יצא בעברית)..רק שיאשר ולא יגמר
כי מה אני אעשה אחר-כך?!
נהנתי כל-כך מספר ההמשך הזה (והצטערתי שזה הסוף) הוא לא נפל מהראשון, מה שתמיד קורה בספרי המשך.
הטיבול של ההומור והצחוק שהסופר הוסיף בספר לא הרפה ממני מלצחוק לכל אורך הספר, וכך השאיר את הסיפור באותה רמה של תיאור סיפור שהתחלתי איתה בספר הראשון.
הרגשתי שביחד עם החלק השני הזה הוא בעצם ספר אחד ארוך שרק ממשיך וממשיך..
מתנה לפגוש ספרים כאלה בחיים ובעיקר בזמן הזה שרוב הספרים, דומים.
מקווה שהסופר ימשיך משהו דומה.
כדאי להנות ולסיים עם העיניים של אלישה את הסיפור המרתק של טובי לולנס.
בספר הזה מתבהרים כל קורותיו של טובי לולנס.
מתגעגע..

סיפור על נושא לא פשוט, מחלת הסרטן המשאירה כל יום נוסף של חיים בחובה ולא בזכות.
שיחות מעניינות, מאירות מדיי פעם מחשבה על נקודה בחיים.
אז או שאני נהנה או שצורת הכתיבה מוכרת לי מסיפורי ספה פסיכולוגית אחרים, או שהספר פשוט נגמר לי בין הידיים.

בקושי בקושי סיימתי אותו.
שוב התחלה עם כל הכנות להכנס לזירת האירוע ארוכה מדיי, סדר ההתרחשויות ירדו באיכותן עם ההתקדמות של הסיפור, היו שלבים בקריאה שלא הבנתי כלום פתאום ממה שקורה. התחלתי גם לראות, להבין, ולגלות שכל הפנטזיה שבניתי לי דרך הספר, נשברת לי מול העיניים.
זה נראה לי בהתחלה ספר עם רעיון מבריק שבא לבקר אותנו וללמד אותנו על יחסי מעמדות בחרה שלנו ויצר ההשרדות, אך מוסתרת בו אכזריות גדולה שקשה לתעל למקומות טובים עם הבנה בריאה פשוטה. הספר הזה ממש אבל ממש לא מתאים לילדים.
הסוף הפתיע אותי בכל אופן, אבל הראה שהכל נשאר וישאר אותו דבר.
אז אולי רק המילה 'טרילוגיה' עשתה את זה ללהיט עולמי שכזה.

הגעתי ישר לרוסיה הקרה שעד היום עדיין לא ביקרתי בה.
הכתיבה הכניסה אותי היישר אל מציאות קשה וחנוקה מחופש וחירות האדם.
היופי של הדמויות לבקש את זה למרות הכל, הקסים אותי במיוחד.
הערכתי פתאום באיזה עולם חופשי אנחנו חיים.
למרות הקושי בספר והסוף הפחות נחמד, רוח האדם תמיד תשאר לעד ותלחם ברוח האחרת המעכבת את התקדמותה.
מסוג הספרים שמחשבות ירוצו בעקבותיו עוד הרבה שנים...

נהנתי מאוד מהטרילוגיה. למרות שהספר האחרון בסדרה בלבל אותי קצת, המעבר בין התקופות והוספה של דמויות שאתה צריך לחבר לבד.
אגוטה קריסטוף חותכת במציאות האמיתית ולא מאפשרת לשום שקר להכנס.
כן, זה יכול להגיע עד כדיי, וכן, כדאי שיהיה מקום להכיל את זה.
ברגע שמגיעים עד הסוף, הכל מתחיל מההתחלה עם הרבה יותר הבנה למציאות האמיתית.
זה מה שנראה שהיא רצתה להעביר בכתיבה.
מומלץ לבעלי אומץ להכיר במציאות.