על החיים והמוות (ב)

בקשתי לקרוא בספרה של <mark>תמר גלבץ</mark>, האחרון, כהמשך לספר של דלפין הורווילר, לחיות עם המתים שלנו מסות לשם נחמה, העוסק בנושא המוות. בעוד שהורווילר, כרבה, היא מלווה רוחנית, המלווה את הנוטים למות, ובני משפחתם , הרי ש<mark>תמר גלבץ</mark>, מבטאת גישה שונה לחלוטין, את ההולכת למות בעצמה, המתמודדת ללא אמונה דתית, וללא ליווי רוחני, בבדידות איומה החושפת אמת עירומה, חפה מכל העמדת פנים, את האדם המנסה להתי

אני לא יודע למה לקרוא לספר בשם בנאלי כלכך "האחרון" ולא לקרוא לו פשוט - "הגסיסה" שהיה לדעתי יותר קולע. הבנתי מתוך ראיון על הספר, ששמעתי ברדיו, שזה היה אחד השמות שתמר השאירה אחריה לבחירת העורך, אלי הירש.

בספר שהוא לצערי רחוק מספרות אין עלילה, יותר מזה לולא מי שכתבה אותו היתה <mark>תמר גלבץ</mark>, בכנות אני בספק אם הוא היה יוצא לאור. ההרגשה שלי כקורא היתה שתמר הקליטה את עצמה לאורך התקופה האחרונה שלה בדיקטפו

דווקא ההתחלה מייצרת איזו ציפייה.
התחברתי לסיפור, לתחושות, לתסכולים, ובכל זאת בשלב מסוים חשתי שהסיפור מדשדש במקום, לא מתקדם, לא לוקח אותי קדימה או לעומק או לאן שלא יהיה, רק שייקח!
בשלב די מוקדם הכתיבה והסגנון הופכים מַלְאים ומייגעים, מהר מאד הבנתי שאם אני לא רצה בכל רגע פנוי לספר כדי להמשיך כנראה שאני לא נהנית מספיק...
לא יודעת למה - המשכתי עד הסוף. לפעמים פשוט לא נעים לי לעזוב באמצע.
ומכיוון ש