ספר טוב.

סיגנון הכתיבה מזכיר מאוד את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" - ספר מאת מארק האדון.
אדון,כאילו נכנס לראשו של הילד החריג וכמו דיבר מתוכו.
דבר שהעצים את הספר מאוד.
בספר כביסה,סוזן אדם מספרת על טראומה בחיה של אילדיקו ,מטרנסילבניה,כשהיתה בת 5 ליפני שעלתה לארץ עם הוריה ניצולי השואה ואחותה ואיך הטראומה משפיעה על חיה .

סוזן אדם הטיבה לכתוב,בספר ביכורים זה, את חוית הטראומה מתוך עיניה של ילדה בת חמש בצורה מעוררת התפעלות.
בתור הורה לילדים בגילאים אילה,זו היתה חויה מענינת "להיכנס" לראש של ילד וליראות איך אולי נירשמים ארועים בזיכרון ואיך הילד בוחר להתמודד.

אני לקחתי מהספר לאו דווקא את הפן העלילתי המותח,כביכול,(הספר אכן קולח נקרא כמו ספר מתח וכ'ו)
יותר עינינה אותי העלילה של הילדה,דור שני לשואה, הבוחרת לא לעשות שום פעילות אקטיבית אל מול המצוקה שבה היא שרויה מלבד לנחם עצמה ב-מה שהיה היה...
מאוד דומה להתמודדות הוריה עם השואה,גם שם איש לא סיפר מה היה כי...מה שהיה היה וצריך לשדר אופטימיות,יש להסתכל קדימה.

בתור הורה הספר חיזק אצלי את ההבנה שיש לעודד בדרכים יצירתיות ילדים כדי לדבר!!
לפקוח עינים ולראות היכן הם כן "מדברים" אולי דרך ציור...

לא להרדם בשמירה כשיש ילד שהוא שתקן,מופנם לא מזיק....זה יכול לתעתע.

לסיכום סוזן אדם היא סופרת שכדאי לקרוא את ספריה
זהו סיפרה הראשון,לדעתי סיפרה "אמא של ג'ניס"
טוב יותר.

ספר מ-ק-ס-י-ם!!!

גדלתי על הספר הזה וכשילדתי את ביתי הראשונה ישר הלכתי לרכוש אותו (זו ילדותי השניה...) כי זה נכס הספר הזה.
הספר היה משודר אז ,בשנת 73, בשידורי רדיו-תקופת התסכיתים ברדיו.

הוא פשוט ,סיפורים פשוטים על-האיש האדום והאיש הירוק שגרים ברמזור ,הצ'ופצ'יק של הקומקום שמתחבא לקומקום השורק,
כדור שבורח מכלב המישפחה שמאמן אותו לכדור רגל והוא בכלל אוהב שמשחקים איתו מסירות ,גלגל של מכונית צעצוע שהלך לאיבוד ועוד.ולכולם עוזר הגמד..ככה בקטנה.

הכל מסופר מתוך עינהם של החפצים שאת סיפורם מספר הגמד סיפורון, שהוא מראשוני הגמדים הארצישראלים :-)
השפה מלאה ויפה,והציורים של גלי הוס כל כך מיוחדים ואחרים .לא כמו שמופיעים היום על סיפרי ילדים.

הספר לא נפוץ בחנויות וחבל.
קריאה נעימה ילדים

ספר יפה נעים לקריאה.
הגעתי אילו בטעות התכוונתי לקרוא את עזאזל / בוריס אקונין

זו פעם ראשונה(ולא האחרונה) שאני קוראת את אהרון מגד. שפתו עשירה מאוד רוחב ידיעותיו בנושאים שונים מרתק.

הספר נכתב בשנות ה-70 והוא מצליח להביא את נוף האנשים שחיו אז בארץ דרך מפגשיו של עשהאל, יליד מושבה בגליל שחי כפקיד לסטטיסטיקה בת''א לאחר שחרורו מהצבא עקב פציעה :
תל-אביב הבוהמיינית וסיפורי גבורה של אחרי מלחמה.. מול החיים במושבה ותיקה בגליל אצל אימו (הלא קלה...),שהיא זן נדיר אפילו בביתה שבגליל.
נראה כי אינה רוצה כלל להתקדם מזמן דור הנפילים בעיקר היא משמרת בטרחנות אך גם בעיקשות והתמדה את השפה העברית.
עבורה לכל מילה יש נשמה.
אלה,אגב, קטעי קריאה משעשעים ומעשירים.
אימו של עשהאל בקיאה בדרשות ומסכתות(מסכת סוכה למשל) כמו אחרונת הרבנים ועם זאת היא איכרה גאה עובדת אדמה שהעלתה על מזבח הפרחת השממה את לימודיה האקדמים.

אני באמצעו של הספר.
המחשבות שעולות לי תוך כדי קריאתו הן שונות ממה שכתוב על כריכתו- כי זהו יומן של תימהוני..: לדעתי הסיפור הוא כלל לא על איש תימהוני אלה על אדם עם הלם קרב!!שזיכרונותיו עולים וצפים .

התחושה כי הוא פאסיבי או תמים היא נכונה,
אך אני התרשמתי שניתן ליראות זאת מאד זווית:
מצד אחד מגד מביא את תל-אביב הפורחת תרבותית.תחילתה של ההתרחקות וההתכנסות לבועה התל אביבית שלא רואה מקצה אפה, אחרי מלחמה וניצחון, כל מפגש שלה עם הגליל זו "חוויה קסומה" כאילו זה עתה נחתה על הירח...
מצד שני הישוב בגליל שחלק מועט מבני גילו של עשהאל נשארו להמשיך לעבוד בחקלאות.
ובאמצע, עשהאל - אילו שהלכו למלחמות מתוך החינוך של אהבת הארץ והכנות האמיתית לשמור עליה.
במלחמה החיים התפוצצו להם בפנים.
הם נשארו בלי סיפור גבורה לספר,ואולי ערך שמירת האדמה...נתערער להם?
והם נפלו בין הכיסאות-תימהונים...

ספר מקסים ונוגע ללב!!

מתוך בקורת של דרור בורשטיין-הארץ

"עד לפרק האחרון של הספר אין ברומן הזה משפט אחד הכתוב בעברית תקנית. הספר רומס את התקן האקדמי בחדווה וירטואוזית. עד הפרק האחרון נמחק כאן לגמרי הרובד התקני של הלשון, כלומר האנטי-נורמה הלשונית הופכת לנורמה היחידה התקפה. זה נפלא. למעשה, הספר אינו כתוב בעברית הרשמית אלא בעברית פרובינציאלית מדוברת..."

הבאתי את דבריו כי אני מסכימה איתם בכל לב.

הספר בנוי מ 4 מונולוגים של בני משפחה אחת הגרה בישוב ספר על גבול לבנון בצל הקטיושות וחלק אחר של המשפחה המורחבת גר באשדוד.
הסיפור מאוד ארצישראלי ועם זאת מדגיש את הריחוק של מדינת ישראל מגבולותיה, עד שהירח ניראה קרוב יותר...כי אותו רואים...

קראתי הספר בזמן מבצע "עופרת יצוקה" והוא קיבל משנה תוקף.

למרות שלא צלחתי את מלוא הספר,אני חושבת כי הוא טוב,הוא כתוב יפה. יש כבוד למילה הכתובה.

אך הוא מרובה בנפשות פועלות שפשוט הקשה עלי ליזכור מי הם עניי השכונה,מי הגביריונים הממונים עליהם,לאיזה חלק מהשכונה ולאיזה שבט מי שייך ומי נגד מי ומי בעד כל מה שקורה בשכונה הענייה ביותר הזו.
בכל פעם שהרגשתי שאני כבר מתחקה אחרי הדמויות והסיפור,הבנתי שזה לא העיניין והעניין התחיל להתמקד בעוד אנשים..
הצלחתי להבין(אני חושבת) במידת מה את המיקרוקסמום לחברה ביכלל המקופל בתוך הסיפור של השכונה העתיקה הזו

אין עומק לדמויות יש בעיקר התרחשות.וזה עינין של טעם כניראה. לא הצלחתי להתלהב גם מההתרחשות.

מאד אוהבת את הספר! חוזרת אליו בתקופות שאהבתי לפילוסופיה יהודית,תוקפת אותי.

אני מרגישה שצריך אומץ כדי לכתוב אוטוביוגרפיה כזו, שהיא בעצם מסע אישי שלא מפחד להתמודד עם המקומות הקשים והתקועים של החיים.ההתמודדות בספר נעשית בעזרת הכלים שעיצבו את חייו והוא כמו לוקח מהם נקודת רוחק ובוחן אותם מפרספקטיבות רחבות יותר,מעמיקות יותר.

אני אישית מאוד מתחברת לשאלות שעולות בספר,על אמונה ומהו בעצם המרחב האמוני,ההעמקה במהו אותו חלל פנוי יקומי,והשתקפותו בנפש וכד',הרצון למצוא קשר חדש עם אלוהים,לא בתור מלך,או אבא (אבינו מלכינו..).
ההתעסקות הפילוסופית,החסידית,מסקרנת ומלמדת.

ויהי זה הספר תמורה לגופי,
הדברים האלה-תמורה לנפשי
(גריגור נרצקי "ספר היגונות",המאה העשירית.)

זה מה שכתוב בדפיו הראשונים של הספר רגע לפני תחילתו.
והם כה נכונים.
אני לא נוהגת לחזור על ספרים,את הספר הזה קראתי ליפני יותר מ 10 שנים וכעט לקחתי אותו שוב.
ספר קסום!!!שלאחריו אתה רוצה
א. לגדל גמל(!) כחיית מחמד.
ב. ליסוע לטייל בערבות קזחסטן.

קריאה מהנה.

ספר טוב,קולח,אפילו סוף מעט מפתיע.
הסיפור עצמו מסתיים ליפני סופו של הספר ויש עוד חלק קטן ,בסוף, שנותן הרגשה שהיתה לנו סך הכול,פגישה מוצלחת שהגיעה לסופה וכעט יש להיפרד רק...שהאורח עומד בדלת ומתקשה ללכת...
לי השאיר טעם של טרחנות.

ספר טוב.מרגש
אך פחות טוב משאר ספריו(הניפלאים יש לומר) של סבתו.