אמא שלי התייחסה מאד ברצינות לתפקידה האמהי. היא הקפידה להקריא לי סיפורים ושירים של מיטב הסופרים, והצליחה להשיג את כל ספרות הילדים הטובה בעיניה. כשלמדתי לקרוא (למורת רוחה, היא האמינה שילד צריך ללמוד לקרוא בכתה א', לא קודם...) היא ניסתה לקרוא לפני כל ספר כדי לראות שהוא באמת ראוי. מהר מאד היא הרימה ידים והסתפקה בסקירת השם, בעיקר שם הסופר. אין לי ספק שאמא שלי לא היתה מאשרת את הספר הזה והוא היה נכנס לרשימת המוחרמים.

דאל מספר פה סיפור כל כך לא חינוכי, שאני די בטוחה שלא רק אמא שלי היתה מחרימה אותו. מכשפות - זאת יש לדעת - הן תמיד נשים. הן גם לא רוכבות על מטאטא וחובשות כובע מצחיק. הן נראות נשים רגילות, נחמדות, לבושות רגיל. אבל מכשפות שונאות ילדים ומטרתן לחסל אותם. וסבתא של הילד המספר את הסיפור יודעת הכל על מכשפות ומטרתן, ומספרת עליהן לנכדה: על הדרך לזהות מכשפות (הן תמיד לובשות כפפות, נעליים צרות ופאה נוכרית שתסתיר את קרקפתן הקירחת) על הסכנה הנשקפת מהן לכל ילד, ועל הדרך בה ילד יוכל להפחית את הסיכון שיתגלה על ידי מכשפות: להתרחץ כמה שפחות (כי ילד נקי מדיף סירחון שמכשפות מריחות) ולסרב בתוקף לכל שיחת נימוסין עם אשה זרה, שכמו כל אישה חשודה כמכשפה.

הסיפור מרתק מאד: הילד מוצא עצמו באמצע כינוס של מכשפות, בו הן דנות בתוכנית סודית לחסל את ילדי אנגליה, נתקל בסכנות ויכול להן, רוקם יחד עם סבתו - תוך שהיא מעשנת סיגר מסריח - תוכניות לחיסול המכשפות ולהגנה על הילדים, קורבנותיהם. בספר הזה של דאל אין הורים מזניחים כמו ב"מטילדה" וזאת אולי כי הילד בסיפור חי עם סבתו, המבינה לנפשם של ילדים ולא מכריחה אותו להתרחץ או לאכול או ללמוד. אבל יש בו אלימות ורוע (של המכשפות אבל לא רק) לא פחות מב"חרוזים נלוזים".

אהבתי לקרוא את הסיפור הכתוב בהומור זועם כמו כל מה שקראתי מהסופר. הוא גם אינו כותב סוף טוב לספור, והילד נשאר מה שהפכו אותו המכשפות - עכבר. ילד שיקרא אותו עלול לפתח סיוטים ופחד מנשים, אבל אין להטיל ספק בעניין שגורם הסיפור ובדרך הלא שיגרתית בה הולך הסופר. אני אהבתי והתעניינתי, אך הייתי מרחיקה אותו מילדים רגישים. יאהבו אותו מבוגרים המוכנים לקרוא ספרים שאינם תקינים פוליטית, בתנאי שאינם חוששים מעכברים.

אם מתישהו בחיי פחדתי ממכשפות זה היה כשהייתי בגן. היה לי אז חלום שהופיע די הרבה בו מכשפה נועלת אותי במקלט של הגן, קושרת אותו לארונית המתכת החומה שהיו שמים בה אז כדורי ספוג ודלגיות ואני ניסיתי לצעוק לעזרה אבל לא הצלחתי להוציא קול. הייתה לה טיפת נזלת בקצה האף בצבע של שקדי מרק. אבל חוץ ממנה לא היה לי פחד ממכשפות. מחייזרים אולי, מרוחות רפאים כנראה, אבל מכשפות תמיד נראו לי ועדיין נראות כמו מישהו שאשמח לשתות איתו קפה, לשמוע ממנו קצת. קסם וכישוף הם דברים נפלאים בעיני, ודווקא בגלל אהבתי לקסם טכישוף ומכשפות ניגשתי לספר הזה שידעתי עליו מעט מאוד ואף פעם לא קראתי לפני זה ספר אחר של דאל.

ובכן, המכשפות של דאל הסתברו להיות דבר מה אחר, זן של מכשפות שראוי מאוד שילד ייפחד מהן. הן קירחות, כפות רגליהן מרובעות, ציפורניהן ארוכות ודוחות, רוקן כחול ולהבה בוערת באישוניהן. והן שונאות ילדים. למעשה, תכליתן הוא רצח ילדים, ואם ניתן לגרום לכך שהוריו של הילד יהרגו אותו בעצמם - מה טוב. הגיבור הוא ילד שהתייתם מהוריו ועובר למשמורת אצל סבתו הנורבגית שמספרת לו הכל על מכשפות וכיצד להיזהר מהן, ובכל זאת קורה שבחופשת הקיץ הילד נקלע לכנס השנתי של מכשפות אנגליה בניצוחה של המכשפה העליונה.

קשה לי להגיד שהתאכזבתי כי נהניתי מאוד מהסיפור ומהכתיבה של דאל. הדמות של הסבתא הצחיקה אותי מאוד, צחוק אמתי וגרוני מאוד, והסיפור היה מהיר וקולע כמו שסיפורי ילדים, או בעצם סיפורים בכלל, צריכים להיות. נשכני מאוד, מקורי מאוד, ומאוד לא חינוכי, בדיוק כמו שסיפורי ילדים, או בעצם סיפורים בכלל, צריכים להיות. ועל הכל שרתה מעין תחושב כזו של קלילות ובדיחות הדעת, יחד עם טון חביב שבו נוקטים המבוגרים כשהם רוצים להישמע מפחידים ולעורר פלצות. ובכל זאת, כאוהב מכשפות מושבע, הרגשתי שהמכשפות ילדותיות מדי ומנגד לא גרוטסקיות מספיק, ואם כל האכזבות היא המכשפה העליונה שהייתה גרוטסקית מאוד אבל לא מספיק מקאברית, ככה שדווקא הכנס עצמו הסתבר להיות הקטע החלש ביותר הסיפור, דווקא הוא.

ברור לי שיש ילדים שיבהלו מאוד מהתיאורים, וזה מצוין, אבל קשה לי להאמין שאני כילד הייתי משתכנע. אגב, לא לפני הרבה שנים (חמש או ארבע) חלמתי שוב על המכשפה מהגן. היינו שוב במקלט אבל אני הייתי בוגר והיא הייתה יותר מבוגרת. דיברנו קצת. אחלה גברת, קוראים לה אלקסה.

נ.ב. קראתי את הספר בתירגומו האיטלקי, ככה שמאוד סביר שאיבדתי פה ושם איזה ניואנס ושבסקירה עצמה לא ציינתי את המונחים כפי שתורגמו לעברית.

שהייתי קטן קראתי את הספר ובאמת חשבתי שיש מכשפות. הספר הזה מומלץ מאד, ותמיד לבדק אם יש לאשה כפפות או להבה קטנה באישונים. והכי חשוב לא לקחת דברים מזרים.

המכשפות היה הספר הרציני הראשון שקראתי. זה היה בכיתה א', אחרי שנמאס לי מסינדרלה ושלגייה ורציתי אתגר אמיתי. וואו! 220 עמודים אמרתי בהתפעלות, והתחלתי לקרוא את הספר בעניין רב. והיום, 7 שנים אחרי הקריאה הראשונה (והאחרונה) של הספר, אני עדיין זוכר הכל, ממש לפרטי פרטים. נתחיל מהסוף: רואלד דאל הוא סופר מדהים. כאחד שקרא את מרבית הספרים שלו אני יכול לומר בביטחון שזהו ספרו הטוב ביותר. עלילה קלילה, אך עם מסר ברור, ספר שאמור להיות קצת מפחיד לילד בכיתה א' לכאורה, אך מוגש בהומור ללא סוף. בעיקר נהנתי מהסוף, שבו הצליח דאל לשלב סוף מפתיע מאוד (לא בדיוק הסוף, אלא יותר נקודת המפנה...) שכל אחד יכול להחליט בעצמו אם הוא טוב או רע. ספר מצוין, קלאסי, חובה לכל ילד.
גילאים: קשה לתת הערכת גיל על הספר, למרות שהוא מתאים לילדים. אני בטוח שההורים שיקראו לילדהם את הספר הזה, ייהנו מאוד גם הם...
10\9.5

כשהייתי בכיתה ב' , קראתי את הספר הזה.
בהתחלה הוא הפחיד אותי ועשה לי סיוטים בלילה (הייתי בת 8), אבל אחרי בערך שנה (כיתה ג') החלטתי לקרוא אותו. קראתי אותו מזמן, אז אני לא ממש זוכרת את הפרטים. אבל אני זוכרת שממש אהבתי אותו, צחקתי ממנו ונהנתי מאוד. אני גם זוכרת את הסוף שהפתיע אותי מאוד- הגיבור שהפכו לעכבר נשאר בצורתו ולא חוזר לצורתו המקורית (ילד בן 10) , אז חשבתי שזה לא הוגן, אבל היום אני חושבת שזה בעיקר סוף מפתיע. הילד העכבר גם לא נשמע עצוב במיוחד למרות שהוא נשאר עכבר. אבל כמובן, הטובים עדיין ניצחו את הרעים. באותה תקופה אהבתי לקרוא את הספרים של רולנד דאל, וזה היה הספר האהוב עלי ביותר מבין ספריו. מומלץ לגילאים הצעירים יותר, אב גם ילדים מעל גיל 11 יהנו לקרוא את הספר.

בואו נתחיל בזה שאני מעריצה את של רואלד דאל.
אני אוהבת ממש את סגנון הכתיבה שלו.
סופר מעולה.
ועכשיו בואו נעבור לקטע העיקרי.
ילד שהוריו נהרגו בתאונת דרכים-עובר לגור עם סבתו בנורבגיה. לצערו הוא מגלה את עולמן של המכשפות הנוראיות ביותר מפי סבתו שמזהירה אותו.
לאחר מכן-הוא נוסע למלון באנגליה עם סבתו ולצערו הרב-מתגלה שמכשפות אנגליה מתכננות לבצע את זממן בילדים הכל כך שנואים עליהם-לפתות אותם עם שוקולד מורעל ולהפוך אותם לעכברים.
כשבטעות הילד מגלה את זה-הוא נתפס על ידי המכשפות ונהפך לעכבר-אך בסוף הוא מצליח לנצח את המכשפות הרעות ולהפוך אותן לעכברים ולצאת להרפתקאות עם סבתו.

אתם אוהבים מכשפות? התשובה ברורה, בטוח שלא! למה לכם לאהוב יצור מגעיל ומכוער? טוב, מה שמעניין כאן הוא שהמכשפות לפי רואלד דאל הן דמויות חסרות שיער, בעלות רגליים ללא אצבעות, בעלות ציפורני ידיים דומות במיוחד לציפורני חתול, וכל מה שהן חפצות בו הוא השמדת הילדים המסכנים. באותו הלילה הארור, אמו ואביו של גיבור הספר היתום שלנו נהרגו בתאונה מסתורית ואכזרית, נשבו בידי מלתעותיו של המוות. ומה עכשיו? גיבור הספר מוצא את עצמו אצל סבתו, קרובת המשפחה היחידה שלו. מה עכשיו? גיבורינו מוצא את עצמו בסכנות אין ספור כאשר הוא ילד יחיד, שמוצא את עצמו באספת המכשפות, מול מלכת המכשפות, ולבסוף הסוף המפתיע הוא הפיכתו לעכבר. אף אחד לא ידע מה יקרה לאחר מכן, הפיכתן של המכשפות לעכברים והאומץ שנקט גיבורינו הקטנטן הפתיעו אותי במיוחד. הצטערתי כשהבנתי שהספר הגיע לקיצו, והבנתי שנותר סוף לא פתור. כל המכשפות, לכאורה, הפכו לעכברים, האם היו כמה מכשפות שלא נכחו בטקס? שמתכננות להחזיר נקמה בגיבורינו, ולהחזיר את כל המכשפות לתחייה? אלה שאלות לא פתורות, שלא אני, ולא אף אחד אחר יצליח לענות עלייהן...

ספר מצחיק וכייפי - כמו כל הספרים של רואלד דאל.
הסיפור עצמו מצחיק מאוד, ומעניין - למרות שכלום לא אמיתי.
מומלץ מאוד !

מדי פעם כשנקרית בידי ההזדמנות אני אוהבת לקרוא ספרי ילדות, ולכן קראתי גם את הספר הבא. סה"כ ספר חמוד, מעלה חיוכים ומסתיים מאוד מהר. וזהירות! ספויילר: גם פה בסופו של דבר יש את ניצחון הטובים על הרעים. אבל להפתעתי, גיבור הסיפור שכושף על ידי המכשפות לא חוזר לדמותו הישנה אלא נשאר בצורתו הנוכחית, עכבר. דווקא המסר הזה מעניין, מסר שאומר שלא משנה מה אתה, משנה מי אתה ושהאנשים שאתה באמת יקר להם ושאוהבים אותך- תמיד יקבלו אותך בדיוק כפי שאתה, גם אם יקרו לך דברים משונים ובלתי ניתנים לשינוי, כמו להיות עכבר.