הסיפור עוסק באשה בת 100 המאושפזת בבית חולים לחולי נפש באירלנד - שהפך עם השנים למוסד גריאטרי, מט לנפול, שהרשומות התפוררו ונעלמו ואיש אינו יודע על מה היא אושפזה. היא וגם הפסיכיאטר המטפל בה כותבים (כל אחד לחוד) יומן המתאר את חייהם כל אחד מנקודת ראותו. הסיפור מתפרש על פני כל המאה העשרים ואירלנד מככבת כגיבורה ראשית.

אירלנד היא מקום נחשק כשמסתכלים עליה מפה: אי גדול, ירוק (גשם יורד בה כל השנה!), מזג אויר נעים (למי שאוהב גשם), מיושב באירים חמים ועליזים, שירים יפים ופאבים מזמינים. אבל אירלנד היא גם ארץ קתולית - 92% מתושביה הם קתולים. ולדת היתה (?) אחיזה חזקה על חיי התושבים. מלחמות הדמים בה נגעו לדת (קתולים נגד פרוטסטנטים) ועד לשנות התשעים של המאה הקודמת אנשי דת חלשו בה על כל פרט בחיי האזרחים. גירושין לא באו בחשבון, ילדים מחוץ לנישואין המיטו אסון על אמותיהם, ונחשבו בעצמם למקוללים. נשים שסרחו נענשו בחומרה רבה.

הסיפור מעניין מאד, מעלה שאלות חשובות בדבר שיפוט מוסרי, עברות על חוקי המוסכמות והכוח הבלתי מוגבל של אנשי דת באירלנד(?). הוא זכה בפרסים נחשבים באנגליה, רבים מקוראיו אהבו אותו - לפחות לפי הביקורות המפרגנות שקראתי. אבל...לא התלהבתי מהכתיבה. הכתיבה של שני היומנים מפותלת והרושם שנוצר אצלי היה שהסופר מנסה בכל כוחו למתוח את הקורא, באמצעים מלאכותיים: רמזים, השהייה של הסיפור ברגע המתח - אמצעים זולים. דמותה של רוזאן היא בלתי ברורה עד בלתי אפשרית, הרופא חסר כל מודעות עצמית, הסוף ממש מופרך ונראה שהסיפור מגוייס לאג'נדה של הסופר, שטווה אותו סביב ארוע מעברה של משפחתו. אפשר לקרוא, אבל לא הצלחתי ממש להנות.

הספר הפתיע אותי, ולטובה. בתחילת הקריאה היה לי הרושם שלפני ספר אנגלי - איטי, עמוס בפרטים. יש קסם בספרות, בתיאטרון ובקולנוע הבריטי וזו סיבה מספיק טובה לקרוא ספר כזה. אבל כאן יש לנו יותר מזה. לקראת מחציתו מגביר הספר מהירות והופך להיות טרגדיה יצרית על רקע של תקופה טרגית בתולדות העם האירי. בניית הסיפור על ידי שימוש בשני מספרים - החולה הזקנה והרופא המטפל - מוסיפה עניין לסיפור, מאפשרת איזון במסירת הסיפור ומובילה לסוף המפתיע.
פשוט ספר טוב ששווה קריאה.

ספר איכותי , קולח,בעל גישה מקורית ומענין

הכתיבה פשוט סוחפת מהרגע הראשון.
אירלנד מתגלה במלוא עצמתה, אמונותיה ומנהגיה.

חבל כי לקראת הסוף עשה המחבר תפנית קיטשית שלא הוסיפה ולי קצת גרעה מהסיפור.
היות והטוויסט הזה בעלילה, רגעי, הרי הנזק אינו גדול.
בסך הכל יש בספר אירלנד מסוף המאה ה 19 ועד ימינו במבט די יחודי ושורד.
יש כאן מוטיב חזק של נפילות התמימים, בקבורת הלוחם ואהבה לא ממומשת ותוצאותיה.
זאת בהשפעות מטפל - מטופל.
בקיצור שווה קריאה.

חברה דחפה לידי את הספר, היא ספרנית, קוראת הרבה, ובדר"כ ממליצה טוב. אז זנחתי ספר אחר שהייתי באמצע קריאתו, "הרצוג", שדוקא נהניתי ממנו, וצללתי לתוך "הכתובים הסודיים". הסיפור עורר בי עניין והוא גם נח מאד לקריאה, (גודל פונט וכד'). הספר עוסק בזכרונותיה של אישה אירית בת כמאה שנים החיה בבית אבות עתיק עוד יותר ממנה ושמור פחות טוב. רוזאן הזקנה חיה מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת עד ימינו. חייה יכלו להיות שונים לגמרי ממה שהיו לולא הקנאות והאכזריות של אנשים שסיפורה קשור אליהם.רוזאן מספרת את סיפורה כפי שהיא זוכרת אותו, או כפי שבחרה לזכור,ובמקביל אליה כותב הכומר המקומי את קורותיה כפי שבחר לספר אותם. הקריאה בספר מעוררת את השאלה של התיעוד ההיסטורי והאם יש בכלל סיפור אמת. חוץ מאשר במאורע טראגי אחד , סיפור מותו של אביה של רוזאן וסיבתו, לא היה לי כל ספק למי אני מאמינה בסיפור הזה. יש הרבה דברים שהשפיעו על חייה של רוזאן שהיא לא הבינה את סיבתם וחלק מן העובדות לא היו גלויות לה, זה לא הפריע לי כי ככה זה במציאות אנחנו אף פעם לא יודעים על כל החוטים שטווים את הסיפור שלנו לכן לא הבנתי מדוע היה כל-כך דחוף לסבסטיאן בארי בעשרת העמודים האחרונים לתת את כל ההסברים ולקשור קצוות מיותרים. הבחירה הזאת שלו הפרה לדעתי את האיזון בספר ופגמה בטעמו כי בסוף יש תחושה של חיפזון ושל דברים שלא פותחו לגמרי ושלא תואמים את קצב הסיפור עד שם. אנני יכולה לסיים מבלי להגיד שרוב הספר מסופר ברגישות, אפילו פיוטית לפעמים, למרות האכזריות הרבה. מצב הרוח משתלב היטב בנוף המלאנכולי שכמעט אינו משתנה במשך כל מאת שנותיה של רוזאן. והרי דוגמא שאהבתי: "אבל מצב הרוח שלי היה שייך ליום מסוג אחר לגמרי, כשסערות נתכו על נוקנארי ושטפו את סטרנדהיל בצבאות בלתי נראים ובדרקונים חסרי רסן,שישבו מחלוקות בין בתי הכפר והים". (ע"מ 227).

ספר ממש עצוב. בשם הדת והכבוד העצמי הורס כומר חיים של אשה.
כנראה שפעם זה היה ככה שאנשים בעלי שררה יכלו לאשפז את מי שבא להם וככה להיפטר ממנו.
משהו בשפה של הספר לא תמיד קולח ולפעמים דווקא כן. אבל הסיפור, סיפור חזק.

דווקא הסוף של הספר היה פחות טוב , לטעמי.
כל הספר עוסק בנושאים מאוד מעניינים כמו "מי קובע מהי שפיות" או "איך אירועים היסטוריים משפיעים על הפרט" ובעיקר הספר הוא על "האדם הממוצע" שלא יושב ומחשב לפרטי פרטים את ההשלכות של המעשים שלו אלא מונע ע"י האופי שלו, החינוך שלו והאמונות שלו ובכך, אפילו סיטואציה סתמית עלולה להביא לאובדנו .
ממליצה בחום, הסוף קצת מוגזם.

בהתחלה הספר לא היה כל כך מעניין אבל בהמשך לא יכולתי לעזוב אותו. ספר נורא קשה, נורא דרמתי ועצוב עם קטעים שלא קל לקרוא.

דברים שרואים מכאן - לא רואים משם.
ההתבוננות המדהימה של רוזאן, קשישה בת 100 על חייה כצעירה בת 20, על החיים בכלל, על סדרי עדיפויות בחיים, כל זאת ברומן המדהים הזה, שלא הנחתי מידי.
רוזאן הקשישה מספרת את סיפורה כצעירה בת 20, מפרספקטיבה חדה כתער, מפוכחת, חכמה , רגישה , עמוקה , של אשה שעברה חיים שלמים,
ברקע ד"ר גרין, הפסיכיאטר שלה לומד על עצמו , על חייו, מסיפוריה של רוזאן.
ספר חד. נוגע במקומות עמוקים. מרעיד מרגישות ...
כל כך אהבתי....

קניתי את הספר בעקבות המלצה שקיבלתי, ואני מוכרחה להודות שנהנתי עד מאוד.

הכתובים הסודיים, ספר חזק מאוד ודרמתי. התחברתי לעלילה בקלות, הספר עצמו מאוד סוחף, מעניין ואין בו רגע דל.

הספר עצמו אורג בתוכו את סיפורה של רוזאן בת המאה הנמצאת בבית משוגעים ובו היא כותבת את זיכרונותיה ואת הארועים שהובילו אותה להגיע לאן שהיא נמצאת כיום. במקביל אליה קיים הסיפור של ד"ר גרין הפסיכיאטר שמטפל בה ודרכו אנו למדים דברים נוספים על רוזאן. שתי נקודות המבט נשזרות במקביל כאשר כל צד מספר את הסיפור מנקודת מבטו.

לגבי סוף הספר... יש שיגידו בנאלי, צפוי מראש, קיטשי, האמת... אני הופתעתי. לזה לא ציפיתי!!!

הספר המשיך להעסיק אותי עוד מספר ימים, וכנראה אשוב לקרוא אותו פעם שניה באחד מן הימים כי יש לי תחושה שאולי פיספסתי עוד כמה נקודות למחשבה.