ביקורת ספרותית על ערפל - ספריה לעם #615 מאת מיגל דה אונאמונו
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 21 במרץ, 2010
ע"י קואלית


ערפל / מיגל דה אונמונו

הוצאת עם-עובד

241 עמודים






המילים מודרניזם ופוסט-מודרניזם קפצו לי לעין מהכריכה האחורית וישר גרמו לי רתיעה מסוימת. במצב אחר, למשל אם הייתי בחנות ספרים, הייתי מניחה חזרה את הספר במקום ועוברת הלאה. מזל גדול שאני צריכה לכתוב סקירות לפעמים (רק לפעמים) וככה יוצא לי להתוודא לספרים כאלה, שסיכוי גדול שלא הייתי קוראת אותם אחרת. אני לא אוהבת שמפוצצים עם מילים גדולות על הכריכה, גם כי לא תמיד יש לי מושג על מה הם מדברים בכלל וגם כי זה מכניס אלמנט קצת פלצני לכל העסק... בכל אופן, למי שלא הבין - מאוד מאוד אהבתי את הספר.

הופתעתי. איזה ספר חמוד, קליל ומצחיק.

אאוגוסטו (את כל השמות בספר כמעט בלתי אפשרי לבטא אם אתה לא ספרדי) הוא בן עשירים משועמם, הוא לא עובד ובעיקר מתעסק בשאלות קיומיות נוסח המלט. הוא מתאהב באאוחניה, מורה יפייפיה לפסנתר. באותו רגע חייו מקבלים משמעות אחרת, והוא יוצא מין הערפל שחי בו רוב חייו, לטענתו. הוא מגלה את החיים, הטעמים, מוצא לעצמו חבר נפש - אורפאו הכלב ובעיקר מוקסם מנשים בכל מקום אשר הוא הולך. הוא מחזר אחרי אאוחניה וכל העיניין מסתבך, כשבסופו של דבר אף מוצא את עצמו גיבורנו בפתח משרדו של המחבר, מיגל דה אונמונו (אל דאגה - זה לא ספוילר, זה כתוב גם על הכריכה), על מנת להתייעץ איתו האם להתאבד.

ערפל יצא לאור לראשונה בשנת 1914 ועל כך מעידה השפה - אפשר להגיד "שפה גבוהה", תיאטרלית מאוד ודרמטית. לי זה היה בהתחלה משעשע, אבל ברגע שמתרגלים זה מקסים למדי. זהו ספר ציני ומשעשע, על בחור מאוהב קשות, שלא מפסיק לשאול את עצמו שאלות נוסח "האם אני באמת מאוהב? האם אני קיים? אם אני מאוהב זה אומר שאני קיים?" ועוד כאלה, זה אולי נשמע מתיש וטרחני אבל אני מאוד נהנתי. סך הכל, הספר לא ארוך והפרקים קצרים. ספר קליל, מצחיק ומלא באנקדוטות.

לספר מקדים מבוא מאת ויקטור גוטי, שהוא בעצם חבר של הגיבור, אאוגוסטו, ומיד אחר כך אחרית מבוא מאת המחבר עצמו שבה הוא "מגיב" למה שנכתב במבוא על ידי ויקטור גוטי. רק אחר כך מתחיל הפרק הראשון. זה כבר מעיד על הספר - אני זוכרת ששאלתי את עצמי "רגע, מה קורה כאן?" מה פתאום חבר של דמות דמיונית כותב את המבוא ומה פתאום מיגל דה אונמונו מגיב לו בכלל?", אז יוצא שכבר מתחילת הספר ברור שיש כאן דיון בין הסופר לבין הדמויות שהוא עצמו יוצר - וזה מעניין. זה אותו "מודרניזם ספרדי" שכתוב בשבחו על הכריכה.

מומלץ.



דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש - כי ממש הופתעתי


פינת העטיפה:
העטיפה מקסימה לדעתי. לא איזה WOW מיוחד אבל מעבירה את הרוח הכללית של הספר. אנו רואים כלב, אופראו לצורך העיניין, יושב ומביט בדמות קבורה בערפל, כאשר הרגליים למעלה. הערפל חוזר על עצמו די הרבה במהלך הספר, תמיד כמשהו שלילי, שהגיבור יוצר ממנו בעזרת האהבה וכמובן בעזרת חברו הטוב - הכלב.

ציטוטים:

"הם רוצים אמנם לצחוק, אבל רק כדי להקל על העיכול או לשכך את הייסורים, לא כדי להקיא מה שבלעו ועלול לא להתעכל, ובוודאי ובוושאי לא כדי לעכל את הייסורים."

"...משמעותם של החיים והתבל נראית בצלילות רבה יותר על בטן ריקה מממתקים וממעדנים מיותרים".

"שמעתי אותו אומר שמבין שלוש המידות הרעות של השלישייה הקלאסית - נשים, הימורים ויין - שתי הראשונות מחריבות את הדעת יותר מין השלישית".

"...הפילוסופיה היא בחלקה הארי סרסרות, והסרסרות פילוסופיה גם היא". (כל הנ"ל מתוך המבוא של ויקטור גוטי)

"כידוע לקוראי, הרופאים מתלבטים תדיר בסוגיה אם להניח לחולה למות מחשש שיהרגו אותו, או להרוג אותו מחשש שמא ימות להם" (מתוך אחרית המבוא)

"אין אומנות זיכרון טובה מפנקס כיס. כבר אמר זאת דון לאומסיו הבלתי נשכח: אל תכניסו לראש מה שנכנס לכיס! ויש להוסיף ולהשלים את דבריו: אל תכניסו לכיס מה שנכנס לראש!"

"לפעמים קרובות אמרה לי בצחוק, שהחיים לא כל כך מרוצים להיות אתה, ועכשיו רואים את זה. כל מה שהיה לה כאב. כבר חודש לא הייתה בכלל מסוגלת לצאת לקניות, בגלל הקומות, והיא אמרה לי שלולא הייתי אתה כדי לעשות לה דאגות היתה כבר מאבדת כל עיניין בחיים."
ש
"האהבה קודמת להיכרות, והאחרונה הורגת את הראשונה".

"כאשר הופיע אאוגוסטו בדלת ביתו, הוא הושיט את זרועו הימנית, כמו פרושה כלפי מטה, נשא עיניו לשמים ועמד לרגע במקומו, כמו פסל חגיגי. לא היה זה כדי להשתלט על העולם החיצון, אלא כדי לבדוק אם יורד גשם. וכשחש בגב ידו את רעננותו של הטיפטוף הדקיק, קימט את מצחו. לא הגשם הפריע לו, אלא הצורך לפתוח את המטרייה. מה נאה, מה צנומה המטרייה כשהיא מקופלת בנרתיקה! מטרייה סגורה הריהי נאה ממש כשם שמטרייה פתוחה היא מכוערת. "זה איום ונורא שצריך להשתמש בחפצים," חשב לו אאוגוסטו,"שמוכרחים לעשות בהם שימוש. השימוש עושה שמות ביופי ואף מחסל אותו. תכליתם האצילית ביותר של הדברים היא להיות מושא להתבוננות. מה יפה התפוז לפני שהוא נאכל! מצב זה ישתנה בשמים, כאשר כל מלאכתנו תצטמצם, או ליתר דיוק תתרחב, לכדי התבוננות באלוהים ובכל אשר בו. אבל כאן, בחיינו העלובים, איננו חושבים אלא כיצד להשתמש באלוהים; אנו מתיימרים לפתוח אותו כמו מטרייה, כדי שיגן עלינו מכל מיני צרות".

ציטוטים נוספים בבלוג: http://blog.tapuz.co.il/Koalit


הספר באתר ההוצאה: http://www.am-oved.co.il/htmls/page_631.aspx?c0=20506&bsp=20040
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
קואלית (לפני 7 שנים ו-11 חודשים)
התענוג כולו שלי! תעדכני אחרי שתקראי :)
אינשם (לפני 7 שנים ו-11 חודשים)
איזו ביקורת מושקעת כל הכבוד! נהנתי לקרוא, שמתי עין על הספר הזה עוד לפני הביקורת שלך, ואחרי שקראתי את דברייך, השתכנעתי שחובה עליי לקרוא אותו !
תודה על סקירה מאירת עיניים!

רחלי





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ