ספר זה יצא שנים רבות לאחר מותו של פרוסט, דפי הטיוטה של הספר נמצאו אצל אחייניתו לאחר מותה בשנות ה-80 של המאה הקודמת והספר יצא לאור ב-1987, מעל 60 שנה לאחר מותו של פרוסט.
הספר הוא פרק מתוך יצירתו העצומה "בעקבות הזמן האבוד", אך ניתן לקרוא אותו בנפרד ולקבל רושם על יצירתו של פרוסט מבלי לקרוא את מעל 3000ע"מ של "בעקבות הזמן האבוד". הספר כתוב בסגנון זרם התודעה והוא אוטוביוגרפיה חלקית של יחסיו ההומוסקסואלים של פרוסט עם מאהבו אלפרד אגוסטינלי.

היחסים שבין המספר לאברטין מושתתים על חלופת מכתבים שפרוסט ניהל עם מאהבו אלפרד, רק שהוא שינה את מינו ושמו של המאהב והפך אותו לאלברטין.
הסיפור נפתח כשאלברטין כבר עזבה את המחבר והוא מספר לנו את העובר במחשבתו, אהבתו, געגועיו, יצריו ויחסיו עם אלברטין. מהסיפור עולה כי כשהשניים היו יחד היה קשה למספר להיות אתה בזוגיות משמעותית לאורך זמן ומצד שני כל פעם שעזבה התגעגע אליה וניסה בכל תחבולה אפשרית להחזירה אליו. פרוסט מביע היטב את שעובר בראשו של המחבר בנושאי אהבה, תשוקה, קנאה וגעגועים. המתח הרגשי נשמר לאורך כל הסיפור, ושלל דמויות נוספות בסיפור עוזרות למחבר להביע את רגשותיו בעוצמה רבה.

מהמשתמע במחשבותיו של המחבר ודרך חליפות המכתבים שבין המחבר לאלברטין ניתן לראות כי המחבר הוא טיפוס הפכפך, לא יציב ברגשותיו, דיבורו וליבו לא אחד הם ובעל אמצעים, בעוד אלברטין היא אישה ישירה ברגשותיה ואיננה מסתירה את שבליבה ובאה ממעמד נמוך משל המחבר.

לא פשוט להחזיק סיפור שלם רק על רגשות ומחשבות העוברות בראשו של אדם, פרוסט עושה זאת.

פחדתי ועודי מפוחדת להתחיל את 'בעקבות הזמן האבוד'. על כן, החלטתי לקרוא ספר 'אחר' של פרוסט לפני הצלילה לאותו זמן אבוד.
על כל פנים, לא רק שגיליתי ש"אלברטין איננה" גם הוא, למעשה, עוד חלק באותו רומן רחב יריעה (אם כי מבודד בפני עצמו-יחסית) אלה שגם פה הייתי אבודה. לטובה ולרעה.

אתחיל ברע, פרוסט כותב בצורה כמעט בלתי אפשרית לקריאה.בטח ובטח קריאה של רומן. מצדו האחד הוא מתקרב לפילוסופיה אבל הוא לא באמת, יש בו יותר מדי פיתולי פיתולים..
התמודדות עם ספר מסוג שכזה לא תמיד כייפית. אין פרקים,אין עצירות...מרסל פרוסט נשם עמוק ונשף את מילותיו אל הדפים בבת אחת, ללא כל התחשבות מינמילית באנשים רגילים שכמותי.

אבל הטוב...הוו...הטוב שלו זה טוב אמיתי, על סף השלמות! איזו כתיבה, עוצרת נשימה, מרתקת, מעוררת, מופלאה...אינטליגינציה רגשית שאין כדוגמתה (במלוא הרצינות, עוד לא קראתי משהו שכזה [אולי חוץ מכמה עמודים בודדים בספרו של מוסיל 'האיש בלא תכונות']).
הכתיבה שלו קרובה ליצירת אומנות,לשירה...כאילו הוא אינו אלא פרגמנט בלתי נפרד מהתרבות של היום..נוסך השראה בכל.

"אלברטין איננה" מספר על רגשותיו המפותלים ומחשבותיו המסועפות של הגיבור בעקבות עזיבתה של 'אהובתו'-בת זוגו אלברטין ביום בהיר אחד.
אע"פ שלבני הזוג לא היה שלמות בטיב יחסיהם לפני הפרידה...כה קשה לגיבור ההתמודדות עם ההעזיבה, הנטישה והריקנות- היפרדות מכוח ההרגל של עצמנו- הניתוק מ'השלנו' שהכרנו כל כך טוב עד כה-
"הקשרים ביננו לבין זולתנו אינם קיימים אלה במחשבתינו....האדם הוא יצור שאינו מסוגל לחרוג מגבולות עצמו, שאינו מכיר את זולתו אלה מתוך עצמו, וכאשר הוא אומר את ההיפך- הרי הוא משקר."

פרוסט בעצם מתאר רגשות סתמיים ותפלים כל כך...הרי כמעט כל בן אדם עובר כאב שכזה מתישהו, לא?
אבל הוא שונה ולא סתמי...
ואני..לרגע, בעקבותיו...טיפ-טיפ-טיפה פחות רגילה.

מה קורה כאשר בן זוג ש "כלוא" אתנו ולנו יש שליטה מלאה עליו ולכאורה גם על רגשותיו ואנו לוקחים אותו כמובן מאליו וגם לא אוהבים אותו במיוחד, מה קורה אם הוא בורח יום אחד בהיר?
פתאום הוא הופך בלתי מושג, נאהב. פתאום עולים געגועים איומים ואז פשוט מתחילה מלחמה.
על כך כותב מרסל פרוסט. על המלחמה האומללה וחסרת הסיכוי, להשיב את שלא ניתן עוד להשיג!
אלברטין בורחת ביום בהיר אחד. מרגע בריחתה, מנסה המספר להחזירה בכל דרך אפשרית. אם על ידי מכתבי תחנונים, או על ידי שליחים. ורק המשרתת פרנסואז, רק היא, בנאמנות מוחלטת לאדונה, ממשיכה לשנוא את אלברטין ולשמוח על כל כשלון להחזירה.

זהו ספר שכולו "דמדומים". בעיני הוא מבטא אפילו תיאור של דעיכה עד כדי חידלון גמור, כלומר - מוות. לדוגמה הקטע המקסים הבא:
"כמה איטית היא גוויעתם של ערבי קייץ אלה המתמשכים לאין-קץ! צל הרפאים החיוור של הבית שממול הוסיף בלי-חשך לצייר באקווארל על השמיים את לובנו העיקש. לבסוף חשכה הדירה; ניגפתי ברהיטי חדר-המבוא, אבל בדלת חדר-המדרגות, בלב העלטה שנדמה לי כי היא שוררת בכל, היה החלק המזוגג שקוף וכחול, ככחול הפרח, ככחול כנפו של חרק, כחול שהיה יפה בעיני אילמלא חשתי שהוא הבהוב אחרון, חותך כחרב, מכה אחרונה שהיכני עוד היום באכזריותו הבלתי-נלאית."

אין ספק שתאוריו של פרוסט מביאים כאב עמוק ואמיתי על אובדן של קשר עם אהבה אמיתית.[לא אהיה ספויילרית, על חייו ניתן לקרוא בהערות לספר] גם אין ספק שתאוריו נפלאים ומלאי רגש. אבל אני, שלא קראתי את יצירתו "בעקבות הזמן האבוד" לא כל כך התחברתי לספר הזה. ולא בגלל שאין בו עלילה או קצב מהיר, אלא בגלל האוירה המלנכולית והחזרה שוב ושוב על אותם מוטיבים שאותי באופן אישי שיעממו מעט. [אני, בהיותי טיפוס עליז ושמח, לא הבנתי מדוע הוא לא יכול פשוט לחפש מושא אהבה חדש ומסעיר.]
לכן, אמליץ על הספר לאוהבי פילוסופייה, עצבות ודכאון וגם לאלה שמשתגעים על מרסל פרוסט.

מה יעשה אדם אשר, אבוי, נמאס לו מחברתה של זוגתו, אלא מה, לפתע היא זו שמחליטה לעזוב אותו? ועוד באמצעות מכתב שהיא משאירה אצל המשרתת...

ובכן אצל הגברים של פרוסט הדבר סמוך ובטוח – עליהם להשיג בכל מחיר את העלמה חזרה כי הרי הם מגלים לפתע שאינם יכולים לחיות בלעדיה, שהם אוהבים אותה עד עמקי נשמתם ושהמחשבה שהעלמה כבר מצאה לו מחליף (או שמה מחליפה?!) אוכלת בהם.

"וכך, מה שנחשב בעיני כלא כלום, היה, בעצם, כל חיי! כמה אין אנו מכירים את עצמנו. היה עלי לשים קץ לסבלי ומייד; רך וחנון אל עצמי, כאמי אל סבתי הגוססת, אמרתי בלבי, חדור אותו רצון-טוב, המצוי בנו, שלא להניח לאהובינו לסבול: "התאזר לרגע בסבלנות, נמצא לך מרפא, הירגע, לא ניתן לך לסבול ככה. אין לכל זה כל חשיבות, כי אני אשיבנה תיכף ומיד. אבחן את האמצעים, אבל כך או כך, היא תהיה כאן הערב. לכן אין שום טעם להתחבט." "אין לכל זה שום חשיבות," לא די לי שחזרתי ושיננתי זאת לעצמי, אף ניסיתי לעורר רושם זה בלב פרנסואז, בהעמידי פנים חתומות".
(כך מתחיל הרומן)

גיבורו של פרוסט יעשה הכל – ישלח שליחים, יכתוב מכתבים, ירמוז העיקר שאהובתו תבין שהיא בעצם רוצה אותו בחזרה (חס וחלילה שהוא יתחנן במישרין לחזרתה).

לפנינו רומן קצרצר (כ-90 עמודים נטו) המתאר את חיבוטי נפשו של הבחור שננטש: כיצד נמאס לו ממנה ולפתע הוא רוצה מחדש, כיצד הוא נאכל קנאה, כיצד הוא מפתח פרנויה כלפי המשרתת שלו וחבריו וכיצד הוא מנסה לשמור, כביכול, על כבודו.

מדובר בכתיבה פרוסטית טיפוסית המתארת את העולם הפנימי המעורפל והאסוציאטיבי עד כדי היותו ריאלי לגמרי. ומי שקרא פרוסט יבין.

באחרית הדבר תמצאו הסברים מעניינים על ההקשר של הרומן במכלול של "בעקבות הזמן האבוד", על הגרסאות השונות של "אלברטין איננה" שנמצאו בין כתבי פרוסט, וכמובן על הקשר האוטוביוגרפי (הצהבהב) של היצירה.
מתאים לקריאה גם למי שלא קרא מ"בעקבות הזמן האבוד" ואולי טוב כדי לתת תחושה מהי "כתיבה פרוסטית" מבלי לצלול ל"בעקבות".
אני נהניתי.