האוזן של גקומטי מאת <mark>חגי כנען</mark>
אני קוראת את הספר האוזן של ג’קומטי מאת <mark>חגי כנען</mark> על חוף מפרץ אגני שבקורפו, כשגבעות אלבניה נשקפות מולי וסירות קטנות מנקדות את המים הצלולים. אני תוהה אם זהו ספר חופשה קלאסי – קליל, מרענן, זורם – או שיש בו רבדים נוספים, שמבקשים להתעכב עליהם גם אחרי הסגירה. הקריאה מתמסרת בנוחות, כמו לגימת יין לבן צונן על החוף. אבל השאלה שמטרידה אותי היא: האם לאחר הלגימה יוותרו בפה טעמי הל