ביקורת ספרותית על סימטאות הזעם / סמטאות הזעם מאת אתגר קרת
ספר בסדר

---

האמת, אני לא ממש מחבבת את אתגר קרת. תמיד חשבתי (בטח כמו המחנכת שלו) שיש לו פוטנציאל בלתי ממומש. לפעמים יש לו רעיונות מעניינים, אבל הוא מעדיף לכתוב סיפורים מאגניבים, עם דמויות אדישות, עלילה חסרת פואנטה והפועל "להזדיין" על שלל הטיותיו. אחרי כל הפרובוקציות שהוא מנסה לעורר, לסיפורים שלו יש טעם של יוגורט: חלביים, חסרי טעם, לא משביעים, ונגמרים מהר. יש שיגידו שאלו דווקא מעלותיו של קרת וינופפו במילים כמו פוסטמודרניזם, הישראליות החדשה, שפה רזה וכו', וגו'.

ולאחר שהוצאתי את דיבתי על קרת, שאני דווקא מאמינה שהוא בחור סבבה וגם אהבתי מאד את סרטו "מדוזות", אתנצל ואוסיף שדווקא אהבתי את "סמטאות הזעם" (אף על פי שהשורש ז.י.נ עדיין הופיע בו מעבר לגבולות הטעם הטוב). מה נשתנה, שאלתי את עצמי, הרי אלו אותם סיפורי יוגורט נושנים וצפויים! וכך הגעתי למסקנה מרעישת לכת: אתגר קרת צריך לעבור לכתיבת קומיקס. הסיפורים שלו מתעבים ולובשים משמעויות חדשות בצירוף האיורים של אסף חנוכה, או יותר נכון, האיורים של אסף חנוכה לובשים משמעויות חדשות בצירוף הכתיבה של אתגר קרת.

הכימיה בין חנוכה לקרת יוצרת סיפור גרפי מעניין ולפרקים מעורר מחשבה. שני סיפורים בלטו במיוחד: "תדי" ו"לפעמים", הסיפור הסוגר את הספר. בזכות האיורים הם קיבלו נימה פיוטית יפה, וגרמו לי להרהר בהם גם אחרי שסיימתי לקרוא, והם למעשה הסיבה שאני כותבת את הביקורת הזו ומסתכנת בלינץ' שיבוצע בי ע"י מעריצי אתגר קרת נלהבים.
שאר הסיפורים חלביים למהדרין. אבל בכל זאת שווה לעיין.

» ביקורות נוספות של 999
» ביקורות נוספות על סימטאות הזעם / סמטאות הזעם