• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

מאת אולה גרויסמן

הביקורת של קואלית

תמונה של קואלית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

מאת אולה גרויסמן

הביקורת של קואלית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של קואלית
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
yuli
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 16 שנים

“ספר ביכורים שמתעסק בחוויה של בחורה ישראלית שעלתה מרוסיה בגיל חמש וכעת נאלצת היא לחזור לקחת את כד האפ”

9/22
ביקורות על מזוודה על השלג
הבאה
ג'יהאן
לפני 16 שנים

“לנה עלתה לארץ כשהייתה ילדה בת חמש מברית המועצות. אחרי עשרים שנה חוזרת לארץ מולדתה. כדי להביא לאמא”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•3 דקות קריאה

היה קשה לי לכתוב את הסקירה הזו. כבר כשסיימתי אותו חשבתי לעצמי "מה אני יכולה להגיד על הספר הזה?", כי בסך הכל זה ספר בסדר. אפילו בסדר גמור. אבל יחד עם זאת, זה לא המריא הרבה מעבר לזה. ספר שבהחלט מתאים לקריאה בין ספרים "כבדים" או בחופשה.

אחת משתי הדמויות המרכזיות בספר היא לנה שנולדה ברוסיה ועלתה עם משפחתה ארצה בעודה ילדה. היא טסה לרוסיה בשליחות אימהּ על מנת להביא את אפרו של סבהּ (אבי אימהּ) ולברר עוד עינייני ירושה. שם היא מתארחת בדירתה של מרינה, חברתהּ של אימהּ. את האפר היא משיגה די מהר אבל בדרך נגלים אליה כל תולדות משפחתה דרך היומן האישי שהותירה סבתהּ, הדמות השניה המרכזית בספר, דברים שהוריה של לנה הסתירו ממנה במשך שנים וממש כאילו "מחקו" כל זכר לעבר הרוסי שלהם ושל הקרובים אליהם. לנה מתחילה לקרוא את היומן ותוך כדי זה אנו מתוודעים לחייה של סבתהּ ועל החיים ברוסיה של שנות החמישים.

הפרקים בהתחלה הם בהווה - סיפורהּ של לנה וההגעה שלה לרוסיה. לאחר מכן מתווספים פרקים מהעבר, המסופרים מפיה של סבתהּ של לנה (בגוף ראשון) וכך זה ממשיך לסירוגין עד סוף הספר.
לנה מגלה דברים רבים, שקרים ובגידות בעברה של המשפחה שלה, על סבהּ וסבתהּ ועל איך (ואיפה) אימהּ גדלה והיא בילתה את שנותיה הראשונות בעולם.
היא גם מגלה אהבה.
היא לא זוכרת כמעט כלום מהשנים שגדלה ברוסיה ויש דברים ש"חוזרים" אליה תוך כדי ההתקדמות בסיפור (לא לאלו שלא מדבר אליהם זרם התודעה).
אני, אישית, מאוד אהבתי את התיאורים של רוסיה, בעיקר של מוסקבה, השלג והקור הבלתי נסבל, הבטון, המבנים וכל מיני מנהגים ואנקדוטות רוסיים שלא הכרתי.

הסיפור הוא מורכב, הרבה דמויות. (הייתי מעדיפה סיפור פשוט יותר שמסופר כמו שצריך ובצורה עשירה מאשר סיפור מורכב כל כך שלא תמיד אני מבינה מה קורה עם שפה די פשוטה).
הכל היה קצת צפוי מידי לטעמי. העלילה באמת מלאה, יחד עם זאת הרגשתי שאני הולכת קצת לאיבוד בתוך בליל הדמויות (שכל אחת לכשעצמה היא מלאה) ולא פעם נתקלתי בשם שלא זכרתי איפה בדיוק בסיפור אני צריכה להציב אותו...
סך הכל, זה ספר נחמד, שזורם די מהר ובקלות (סיימתי אותו בשלושה ימים). אפשר להגיד "ספר טיסה משודרג".

דירוג הקואלית:

שלוש קואלות מתוך חמש

ולפינת העטיפה:
עוד לפני שקראתי על מה הספר היה ברור לי שמדובר ברוסיה. אין ספק שהתמונה ממחישה מאוד טוב את האוירה הכללית של רוסיה - על השלג, הקור, המבנים והניכור הכללי שלה. אבל זה קצת צפוי לטעמי. זו לא עטיפה שגורמת לי לחשוב. זו עטיפה שמראה בדיוק את מה שזה.
אותו כנ"ל לגבי השם - מזוודה על השלג - ברור שמדובר ברוסיה ובנסיעות, או נדודים. גם כאן - בדיוק מה שזה.
אני אישית אוהבת שנותנים לי גם לחשוב קצת, אבל זה לא עושה נזק לספר במקרה הזה.
לשיפוטכם.


ציטוטים:
"הבוקר חכם מן הלילה"

"אני זוכרת את הגובלן. שעות הייתי מביטה בו ומדמיינת לי שהולכים שם מלכים, נסיכות ונסיכים, שחייהם הם חסרי דאגות והם גרים בטירות מפוארות ולעת ערב הם יוצאים לטיול באחוזתם. הנשים לובשות שמלות תפוחות ובידיהן מטריות, והגברים במקטורנים עם צווארוני מלמלה ובמכנסיים שמגיעים עד הברכיים ובנעליים מחודדות. "לא רע לחיות ככה", אמרה סבתא וקרצה בעינה, ואני חייכתי וידעתי למרות גילי, שאמרה דבר שאסור לומר אותו".

"הכורסה האהובה עלי עמדה בפינתה ןלצדה מנורת הקריאה שהאירה לי את כל דפי הספרים שקראתי עליה ונמלטתי דרכם אל מקומות אחרים ואל חיים שלעולם לא אחיה".

"ויתור גורם לפחות נפגעים".

מזוודה על השלג / אולה גרויסמן
הוצאת ידיעות ספרים
267 עמודים
הספר התקבל לסקירה ממועדון קריאה: (www.read4free.co.il)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שין שין
שין שין
י
יהודית
M
maayan
תמונה של נעם
נעם
תמונה של נדיה
נדיה
5קוראים|גיל ממוצע44|80%נשים

על המבקרת

תמונה של קואלית

קואלית

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
80 ביקורות•28 נבחרות•368 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של קואלית
קואלית
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות80
ביקורות נבחרות28
לייקים שקיבלה368
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת42ספרות מקורית22מתח ריגול והרפתקאות2

דיון על הביקורת

3 תגובות
קואלית
קואלית•לפני 16 שנים

כן, אפשר לותר

ג'יהאן
ג'יהאן•לפני 16 שנים
קראתי את הספר מודה , הייתה לי צפיה לספר טוב יותר""""" אין בו משהו וואוו.
ג'יהאן
ג'יהאן•לפני 16 שנים

מזוודה בשלג

3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של קואלית

בית הדיו

בית הדיו

מחברים שונים

9 כותבים שונים

סיפורים קצרים זה תמיד כיף. במיוחד כשמדובר בסיפורים איכותיים. לפנינו מקבץ של 9 סופרים שונים ו-14 סיפורים. לכמחצית מהסיפורים מדובר בפרסום ראשון וחלק מוכרים יותר כמו הסיפור "סימונה" של שרה שילה, שלקוח מתוך "שום גמדים לא יבואו" ו"איפה סילבי כשצריך אותה" מאת דונה בן יהודה שהתפרסם לראשונה בכתב העת מסמרים מספר 12 (בנושא – ילדוּת).
יש כאן ערב רב של סיפורים ודמויות צבעוניות מהמציאות הישראלית על כל חלקיה – דתיים וחילונים, כפריים ועירוניים, אלמנות, דוקטורים וזונות, עשירים ועניים. נראה כאילו באמת יש כאן הכל. והכל טוב, אני חייבת לציין. כל הסיפורים השאירו אותי לא שקטה באיזשהו אופן. כשסיימתי סיפור, לא יכולתי מייד להמשיך לסיפור הבא. כאילו משהו הציק לי. כולם היו סוג של "אגרוף בבטן", כל אחד בדרכו שלו.
כבר הרבה זמן לא נתקלתי בקובץ סיפורים כל כך מוצלח. קשה לי להגיד אם יש משהו שמאגד דווקא את הסיפורים / סופרים האלו ולא פעם תהיתי מה גרם לסיפור מסוים להיכנס לקובץ ולאחר לא. על פניו, לא נראה שיש נושא לכל הקובץ, מלבד היות כולם "מציאות ישראלית", כמו שכתוב על הכריכה.
ההקדמה של יובל שמעוני (העורך) קצת איכזבה אותי כי ברובה הוא מספר לי על מה הסיפורים. ציפיתי לקרוא על תהליך העריכה ולהבין את אותה תהייה שציינתי קודם (מה נכנס לקובץ ומה לא ולמה). הוא בעצם מרחיב טיפ-טיפה יותר ממה שכתוב על העטיפה. החזרה הזו הייתה מיותרת מבחינתי ודווקא עיניינו אותי דברים אחרים.

הנה כמה דוגמאות:
סימונה / שרה שילה- מתוך "שום גמדים לא יבואו" – אישה מעיירה קטנה שנופלות בה קטיושות, שפתה עממית, כמו שמספרים סיפור לחברה' – "מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-עבודה-בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה. האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים" (עמוד 9). בעלה נפטר והשאיר אותה עם שישה ילדים ועבודות הבית. אנחנו מכירים את סיפור החיים שלה תוך כדי שהיא מחכה במגרש כדורגל למטח הקטיושות. כולם במקלטים והיא מחכה בחוץ כי באיזשהו מקום, היא הייתה רוצה שהקטיושה תפגע בה.

אמסטל / עדנה שמש – אלמנה שבנה, טולי, בא לבקר אותה בכל שישי ומביא איתו פרחים. היא הייתה נשואה פעמיים – לליאון, שנהרג מפליטת כדור במילואים ולמורדי, שנפטר בשנתו מהתקף לב. טולי הוא הבן של ליאון. היא ניצולת שואה. היא מרגישה שהיא וטולי רחוקים, שהיא לא יודעת עליו כלום ולא מצליחה לקרוא אותו. יום אחד היא מעלה רעיון שיצאו יחד לבר בערב, טולי מסכים בלית ברירה. הם יוצאים והיא משתכרת ופתאום יוצאים ממנה כל מיני סיפורים שטולי שומע לראשונה על משפחתה.

כצנלנבוגן / ענת עינהר – לרנר וקארן הם זוג עם הרבה מאוד כסף. הם גרים בדירת פאר, שהיא שלוש דירות שהם קנו וחיברו יחד. לשכן היחיד שנשאר בקומה יש 11 חתולים והוא בעצם זה שמונע מהם את הרחבת הדירה על פני כל הקומה כי הוא לא מוכן למכור את הדירה שלו.

שמלת כלה / יאיר חסדיאל – בני הוא בן זקונים למשפחה דתית. משפחה שבה חמש נשים ואבא שתקן. הוא "שפיץ" בכל מה שקשור באופנה ובעיניינים "נשיים" בעקבות האחיות והאם. בזכות הידע הנרחב שלו הוא עוזר לכל התלמידים בישיבה לפני דייטים של שידוך או אפילו מתלווה אליהם לקניות. הוא דוחה את כל הבחורות שמנסים להכיר לו בטענות שאין להן סטייל או חוש אופנה, עד שבסופו של דבר הוא מכיר מישהי בדיוק כמוהו ואז... יש טוויסט.

חציצה / יאיר חסדיאל – עדינה היא הבלנית הראשית במקווה והיא אשת רב השכונה. היא מוצאת את עצמה נמשכת אל אחת הטובלות ומנסה לגלות עליה עוד פרטים. הסיפורים של חסדיאל מתעסקים בציבור הדתי וזה מעניין, כי זה נותן נקודות מבט שונות על המגזר הסגור הזה (נקודות שאני לא בטוחה שאנשי המגזר יאהבו...).

הלילה הזה / ראובן טבול – הסיפור הכי ארוך בקובץ, כ-70 עמודים. מורה לתנ"ך, ירא אלוהים, בן 73 שאישתו נפטרה לפני 13 שנים ולו שני ילדים, מוצא את עצמו מחוץ לבית אחרי שאיבד את המפתח ואינו יכול היכנס. כל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה עם השקית מהשוק שהוא סוחב כבר כמה שעות. לא נעים לו להתקשר לבנים שלו. הלילה מחוץ לדירה מזמן לו כל מיני הרפתקאות ובמרכזן פגישה עם נער מפוקפק, שזוכר פסוקים שלמים מהתנ"ך, שאומר שיעזור לו למצוא את המפתח.
לסיכום – קובץ באמת מוצלח עם סיפורים שנגעו, כל אחד בדרכו, לי ללב. מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
העטיפה כשלעצמה יפה, אבל אני לא מבינה את הקשר. רואים אימג' של מפתח, שבמקום שיניים יש לו מעין "נזילות" כאלה שחורות, כמו דיו. זה הקשר היחיד שמצאתי – קשר לשם הקובץ. אגב, אני חושבת שכדאי לנקד את המילה דיו כי כשהספר הגיע אלי לראשונה הייתי בטוחה שקוראים לקובץ "בית הדין" ולרגע חשבתי שמדובר באסופה משפטית... אני חושבת שהעטיפה לא כל כך מזמינה וחבל. היא לא מעבירה אפילו עשירית מהרגש שמוצאים בסיפורים שבפנים.

ציטוטים בבלוג: www.koalablog.co.il
(הזכויות שמורות לשרון שלו)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
חִבּוּק (חיבוק)

חִבּוּק (חיבוק)

דויד גרוסמן

חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את הספר הזה. עיניין אותי לראות מה יצא תחת ידם המיומנת של דויד גרוסמן כסופר ומיכל רובנר כאחראית על הרישומים. אין ספק שלא התאכזבתי. הספר מקסים ומרגש ואפילו העלה לחלוחית בעיני.
הסיפור הוא על ילד בשם בן, שהולך לטייל עם אמא שלו ועם הכלבה פלא בשדה ואמא אומרת לו "אין עוד כמוך בכל העולם". בן דווקא לא אוהב את זה וטוען שזה גורם לו להרגיש לבד ושאין עוד אף אחד כמוהו. מתפתחת שיחה בין השניים על משמעות הלבד והביחד והאם עצם היותנו אינדיבידואלים הופכת אותנו בהכרח לבודדים. מעבר לשיחה הזו לא קורה כלום בעצם. אין איזו עלילה שמתפתחת או מתח שנבנה, פשוט שיחה "רגילה" לכאורה בין אמא לבן. אני אומרת לכאורה כי זו שיחה שמתחילה משאלה נאיבית, אבל מקבלת עומק פילוסופי משהו. זה מביא אותי לנקודה הבאה – ספר ילדים? לא נראה לי...
הספר מהמם, מקסים, מרגש ועוד הרבה דברים אחרים טובים שאני יכולה להגיד עליו, אבל לקרוא לזה ספר ילדים זה נראה לי לא מתאים. אולי רק לילדים הרבה יותר גדולים. ילדים קטנים אוהבים ציורים צבעוניים עם קונטרס גבוה, שעוזרים להם להבין את הסיפור. כאן, הרישומים של רובנר הם כל כך מינימליסטיים ואינטימים וחסרי צבע ואפילו הבעות פנים, שנראה לי שזה לא ידבר לילדים הקטנים. זה מסוג הספרים שיש להם מוסר השכל מאוד מרגש ונכון ואמיתי ואנושי ואפשר לתת אותם כמתנה לילדים בוגרים וגם למבוגרים. הכתב עצמו כתוב ככתב יד ומנוקד. זה גם עיניין שיהיה בעייתי לילדים, שתחילה לומדים לקרוא אותיות דפוס ויהיה להם קשה לקרוא סוג כזה של כתב לדעתי.
מבחינת העיצוב של הספר עצמו – הוא נראה כמו מחברת. כמו משהו אישי (מה שמצטרף לרישומים המינימליסטים ולכתב היד). הכריכה והדפים שבפנים הם בצבע בז' ויש להם טקסטורה קלה כזו, כמו של מחברת סקיצות. עושה רושם כאילו יש רצון לגרום לסיפור ולספר להיות מתאים לכולם, ולכן אין שם לאמא ולילד קוראים "בן", שם שהוא גם שם כולל לכל הבנים אי שם. אפילו עצם זה שברישומים אין פנים – כל אחד יכול למצוא את עצמו שם.
יש משהו מאוד מאוד מיוחד בספר הזה. בכולו. גם בתוכן וגם בעיצוב.
כן ילדים, לא ילדים, עזבו אתכם משטויות – איך שסיימתי עם הספר הזה רצתי לחבק את הילד שלי, כדי שידע שהוא הכי מיוחד בעולם. בשבילי.
דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש
פינת העטיפה:
על העטיפה אנחנו רואים את האיור הראשון מהספר בתוספת ממש ממש עדינה של צבע אדום. שם הספר ושאר הכיתוב כתוב בכתב ומנוקד (כמו בתוך הספר). מינימליסטי ומקסים. אני גם אוהבת את הטקסטורה העדינה שיש על הכריכה.

עוד על ספרים בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
אפס עד 12

אפס עד 12

ארנה קזין

ארנה קזין היא לסבית שיצאה מהארון בשנות ה-30 לחייה (היא ילידת 67') ואף פעם לא הרגישה שהיא רוצה להביא ילדים לעולם הזה. היא תמיד הייתה בגישה של "למה לעשות להם את זה?!". היא ובת זוגתה מיכל מחליטות להביא ילד. מיכל היא זו שנכנסת להריון וכך נולדת לה נעמי. לפנינו בעצם יומן המתאר את השנה הראשונה של השתיים או כמו שכותבת ארנה בעמוד 12 – "מה שבא לידי ביטוי ביומן שלפניכם הוא המבט המסוים שלי – לפעמים סנטימנטלי, לפעמים עיתונאי או מהורהר – על השנה היקרה הזאת. למיכל, בת זוגי, האמא בסיפור הזה, היתה זו בוודאי שנה אחרת, שונה בתכלית משלי; ולנעמי עצמה – ובכן, על השנה הראשונה שלה לא נדע כנראה לעולם. מה שנוצר הוא תיעוד של הורות מתהווה של אישה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים, ובכל זאת קשרה את נפשה בנפשה של אהובתה, ואימצה אל ליבה את ביתן. זהו תיאור של מצב חריג יחסית: אישה שאינה אמא זוכה להתבונן באמהות ובהורות (שלא לומר לתפוס את עמדת האבהות) התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה. זהו תיאור של שיגרה. של ימים באים והולכים. של משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במובן הרגיל – גשמי ובלתי דרמטי – ביותר".

אני מקנאה בארנה קזין – היא עשתה את מה שחלמתי לעשות – לכתוב יומן כמעט יומיומי שמתאר את הדבר המדהים הזה שהוא גדילה של ילד וההתפתחות שלו בשנה הראשונה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לתוך המציאות החדשה הזו. הלילות מתחברים לימים שמתחברים שוב ללילות שמתחברים לעוד סוף שבוע ולפני ששמים לב מה קורה כבר עוברים חולפים להם כמה חודשים ולא זוכרים את ההתחלה...
זהו יומן מאוד חושפני ומאוד מאוד אמיתי. קזין מעלה סוגיות פרטיות ואישיות שברוב המקרים לא מדברים עליהן בקול רם, אותן שאלות ותהיות שצצות בראשה של כל אם וכל בן/בת זוג לאם טרייה וילד חדש – מערכת היחסים בין ההורים שעוברת טלטלות לא מעטות בעקבות הלידה, חוסר השינה, המירמור והמצב החדש, עיניין הלסביות שהיא מתחבטת בו חדשות לבקרים (איך נסביר את זה לנעמי?), הצורך להתחבר חזרה לדברים שעשינו לפני הלידה ועוד כאלה ירקות.

אין ספק שזה ספר נישתי. זה לא מתאים לכולם ולא יעניין את כולם. זה בעיקר מדבר לאימהות טריות ואימהות בכלל. אבל אני חייבת להגיד לכם שהרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר. זה גרם לי לחוות את הכל מחדש – את הלידה, את הימים הראשונים, את החודשים הראשונים, את החרדות, את השאלות החוזרות ונשנות – האם הוא מתפתח כמו שצריך? מה הוא כבר "אמור לעשות" בגיל הזה ומה זה אומר אם הוא לא עושה את זה? למשל, ארנה ומיכל לקחו את נעמי לרופאה בגלל הקאות. גם לנו היה סיפור כזה ומצאנו את עצמנו במיון עם ילד בן שבועיים וחצי. הרופאה אמרה להן "...ההקאות, תגובת הריפלקס, יעברו בגיל 3 חודשים; הבכי יעבור בגיל 30" (עמ' 58) – כשיש לך ילד אתה מגלה שלכל הרופאים יש את אותן בדיחות. אבל זה עדיין משעשע, במיוחד כשאתה מגיע לחוץ וחרד.

גיליתי גם שמיכל ואני שרות את אותו שיר ערש לפני השינה לילדים – מזמור ליקינטון. גיליתי גם שכולנו שמחים מאוד מאוד כשיש קקי בחיתול. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך למראה הדבר הזה ומסתבר שאני לא היחידה. קזין מתארת את "חדוות הקקי", אפילו כזה משפריץ עליה ומלכלך את כולה.
"נעמי צהובה. העור שלה צהוב. הלבן של העיניים צהוב. הפיפי צהוב. ורק הקקי שחור משחור. טנחנו מחכות לקקי בצבע חרדל. זו ציפייה דרוכה, משועשעת: הקקי חשוב. הקקי הוא הסימן והוא הדבר עצמו. אנחנו לומדות לאהוב את הקקי. אהבה שאיבדנו בשנים של סוציאליזציה (מיכל צוחקת עלי: היא מזכירה לי כמה אני אנאלית בשגרה; מעולם לא איבדתי את חדוות הקקי, לטענתה)".

קזין כותבת בצורה מאוד רהוטה, מצחיקה, חדה ושנונה. היא איכשהו מצליחה לדבר גבוהה בלי להשתמש בשפה מפוצצת. היא כותבת ב"לאישה", ב"הארץ", מעבירה סדנאות והרצאות – כתיבה ממש לא זרה לה וזה בהחלט מורגש. הכתיבה יפייפיה.

בגלל היותי אמא לפעוט בן שלושה וחצי חודשים כאבתי את הכאבים שלהן, התלבטתי את ההתלבטויות שלהן וממש הזדהיתי עם הכתוב. והתרגשתי. הרבה. גם בכיתי. אבל זה לא חדש...
תמיד יש משהו מנחם בלדעת שכולם עוברים את אותו דבר עם שינויים ממש ממש קלים. בין אם זה זוג הטרוסקסואלי, זוג חד מיני או בכלל הורה יחיד. הדברים העיקריים נשארים אותו דבר עם תוספות אחרות. כוווווווווווולם עוברים את זה ואצל כווווווווווווולם זה פחות או יותר אותו דבר. וזה תמיד מנחם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש – כי הספר הזה עשה לי את זה בטירוף. הסייג היחיד שלי הוא שזה מתאים לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים ולא לכל אחד. וכן – גם גברים יכולים בהחלט לקרוא אותו.

פינת העטיפה:
העטיפה צהובה ועליה איור חמוד לאללה של טל דרורי – סילואט של עגלת תינוק שרגליים ויד עם רעשן מבצבצים ממנו וצד אחד שלה נראה כמו פרופיל של בן אדם. מינימליסטי וחמוד. מאחורי האיור ישנן שורות לבנות שמדמות מחברת, רמז קטן ל"יומן" אבל עדיין לא "מאכיל בכפית". הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הבחירה בצבע הצהוב כרקע. זה צבע בעייתי כי קשה לעכל אותו כשהוא מגיע במנות גדולות, זה קצת צורם בעיניים וקשה להסתכל על זה לאורך זמן. אני גם לא אוהבת את הקונוטציות שיש לצהוב (שנאה, צהבת וכו').

ציטוטים:
"בבידוד העירוני המסוים שלנו, בהיעדר שבט נשים אמהות, דורות של מגדלות ילדים מנוסות שסובבות אותנו עם סיפוריהן, עם ניסיון חייהן ועם חוכמתן, מצאנו ידידוּת בספרים".

עוד ציטוטים בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מהפכה בשמיכה

מהפכה בשמיכה

לירון פיין

אני אמא בדיוק חודש וחצי וזה מספיק זמן לדעת שנושא השינה הוא עיניין רגיש ('תכלס גיליתי את זה כבר בלילה הראשון, אבל נו מילא...). בהתחלה לא ישנים כי הבחורצ'יק "עוד לא מסונכרן יום ולילה" או איך שיקראו לזה, ואחר כך לא ישנים כי הוא פשוט מתחיל להבין מה הוא מפספס כשהוא הולך לישון ואנחנו נשארים ערים ואני באמת לא יכולה להאשים אותו. בכל מקרה, לכמעט כל מי שאני מכירה ויש ילדים מגיע שלב שבו מתחילות המלחמות על שעות השינה. יש כאלה שאצלם מתחילים להנחיל את העיניין בגיל מוקדם ויש כאלה שמחכים לגילאים יותר מאוחרים.

בספר שלפנינו טיפטף הקטן צריך ללכת לישון. מוקדם. ובלי ויכוחים מיותרים.
בהתחלה אמא ואבא מחבקים ונותנים נשיקה ואז טיפטף יוצא מהמיטה באי-אלו אמתלות – פעם אחת הוא חולם שהוא עף אל תוך הסלון ופעם אחת יש מפלצת בחדר (שעשויה מגרביים כמובן) ופעם אחת הוא אפילו צמא. בכל פעם מחזירים אותו ההורים למיטה (נשמע מוכר?) ובכל פעם הם קצת יותר כועסים ואפילו כבר לא מנשקים (גם נשמע מוכר?).

הספר הזה מתוק כמו סוכריה, החרוזים בו מקסימים, האיורים מהממים ועוד יש לכל זה פן חינוכי! מה צריך יותר מזה?
ריקי ממרן היא יועצת חינוכית, מנהלת רשת גני ילדים "קול חינוכית", המכללה לגיל הרך והאקדמיה הצעירה ורחל מעיין היא יועצת פדגוגית ומדריכת משפחות. קיצר – נראה לי שהן יודעות דבר או שניים על התפתחות ילדים ו"סיפורי טיפטף" הם חלק מסדרת "ספרי המכללה לגיל הרך" הפונה לילדים ולהורים ומשקפת עימותים הקשורים לחינוך הילד בשלבי ההתפתחות השונים (כך מהעטיפה).

עוד מילה וחצי על האיורים – מבחינתי יש משמעות גדולה לאיורים בספרי ילדים כי אנחנו מראים להם אותם וזה עוזר להם לקבל מושג על מה שקורה בסיפור ולהזדהות עם הגיבורים וכאן האיורים פשוט מעלפים. בחלק מהאיורים הרקע נראה ממש כאילו יש לו טקסטורה משלו. מקסים. הבאתי כאן כמה דוגמאות מתוך הספר על מנת שתוכלו להתרשם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, האיור על העטיפה הוא אחד האיורים מתוך הספר וכאמור – מאוד אהבתי את כל הציורים אז גם זה יפה בעיני.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
שובו של שרלוק הולמס - כרך ב'

שובו של שרלוק הולמס - כרך ב'

ארתור קונן דויל

עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס
כשסיימתי לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה... אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.
אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.
הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום...
כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

לינק להמלצה על הכרך הראשון אפשר למצוא כאן:
http://koalablog.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=41:%D7%A9%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1---%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D,-%D7%9B%D7%A8%D7%9A-%D7%90'-/-%D7%90%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%25A

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מסעות

מסעות

אמיר רותם

איזה כיף! גיליון חדש של כתב העת מסמרים, שישה עשר במספר, והפעם בנושא מסעות. אושר צרוף. איזה גיליון מהמם! טוב, זה לא חדש שמסמרים עושים עבודה מעולה בכל הקשור לעיצוב, אבל זה תמיד כיף להיות מופתעת מחדש.

אז מה יש לנו כאן הפעם?

לוטרה / אליענה אלמוג – מישהי שנוסעת בעקבות אישה שהכירה באינטרנט, אישה שאמורה "לתקן" אותה באיזשהו אופן. היא משאירה מאחוריה בן זוג ושתי בנות. דווקא לסיפור הזה פחות התחברתי, הוא היה לי טיפה הזוי.

אולי נעצור באיקאה? / עדי אופיר – מספיק שיהיה השם של השוודית הסקסית הזו בכותרת של סיפור בשביל לגרום לי לאהוב אותו כבר מההתחלה. מה גם שזו שאלה שתמיד-תמיד עולה על שפתיי כשאנחנו עוברים ליד נתניה, ואני בטוחה שאני ממש לא היחידה. "אומרים שגברת שרוני מתה בשנתה" – כך מתחיל הסיפור. שני בניה מגיעים לכפר כדי לנכוח בהלוויה ומאחורי כל דמות שצצה וקשורה לגברת שרוני יש סיפור קטן של מה היא עשתה באותו היום, במקביל להלוויה. עושה רושם כאילו הלוויה זה הדבר שהכי פחות חשוב שם לאנשים, כאילו זה עוד "סידור" שהם צריכים לעשות במהלך היום.

ילד מעופף / אלישע הרכבי – סיפור קצרצר, שני עמודים כולה. אולי בעצם עמוד אחד אפילו, על ילד שרוצה לעוף. אני לא אספר לכם כי הוא פשוט כל כך קצר אז יצא שאני אספר הכל...

שיטפון / הילה עמית – יורם, לילי והבנות נעמה ויעל נוסעים לאילת לחופשה, שהיא כנראה גם האחרונה שלהם יחד כי לילי מאוד חולה. היא משתפת אותנו במחשבותיה. מחשבות של אדם שמרגיש שסופו קרב. לא פעם היא חושבת לשים קץ לחייה ולסבל שלה, אבל היא כל פעם מושכת עוד קצת בשביל הבנות. ההווי המשפחתי מתואר נפלא. מרגש.

שנגרילה / אורית רף – סדרת צילומים (אחד מתוכה מופיע גם על הכריכה). שנגרילה היא מקום מסתורי בסין שלפי הבנתי יש ויכוחים איפה הוא באמת. פירוש השם הוא – גן העדן האבוד. אם גן העדן הוא מקום מושלם אזי השם בהחלט מתאים לצילומים. יש בהם אסתטיקה מטורפת. הכל יושב במקום, אין טיפת לכלוך. מצד אחד יש נופים ירוקים פראיים ומצד שני חללים מודרניים מעוצבים בקפידה היסטרית. צילומים יפים במלוא מובן המילה. היה בא לי להגדיל כל אחד מהם לגודל פסיכי ולתלות בסלון.

פרינסס לנסיכה / עלית קרפ – זוג כפרי פשוט בשוודיה מרחיק לכת עד סטוקהולם הבירה לבזבז ממיטב חסכונותיהם על מנת לתת מתנת נישואין לנסיכה שנתקלו בה בעבר, כשהייתה ילדה, ועזרו לה למצוא את הדרך.

דיזינגוף בלוז / עמיחי שלו – סיפור על בעלת בית קפה ברחוב דיזינגוף, שבאים אליו זקנים שמפספסים את האסלה ומשתינים לה על הרצפה, היא בטוחה שבעלה בוגד בה עם נטלי-גבינה-צהובה-עם-עגבנייה או לפחות עם רבקה-ביצה-קשה-עם-מיונז, היא דואגת לבן היחיד שלה בצבא ותוהה אם היא עדיין נחשקת. בסיפור היא מתעמתת עם כל מיני חרדות שלה ולמרות כל העצב וה"בלוז" יש נקודות אור משעשעות שמבליחות פה ושם. מאוד אהבתי.

מלאה בפוטנציאל / עידית חורשי – הרהורים על מסע נקם, מלווה באיורים גרפיים. זה מעניין כי זה לא בדיוק קומיקס, זה משהו באמצע בין סיפור "רגיל" לבין קומיקס – אין את המשבצות והמסגרות המסורתיות של הקומיקס. הסיפור מתחיל עם איורים שהם בעיקר שחור ולבן ומסתיים עם הרבה יותר צבעים. אודיה, הגיבורה בסיפור, מדמיינת איך היא יורה בכל הגורמים שעושים לה רעש בעודה נוסעת בבוקר ברכבת – זה שמדבר בטלפון בקול רם, בחיילים שצועקים ובמערכת הכריזה. בתור אחת שנוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם זה...

מתברר שהוליווד מתה / רון כחלילי – מישהו שהולך לחפש את עצמו בהוליווד ותוהה בינו לבין עצמו למי הוא הולך להודות בנאום שהוא ישא בסנימטק בעקבות סדרה דוקומנטרית שהוא הכין על תולדות סרטי הבורקס הישראלים לערוץ 8. הוא מתאר כל מה שעובר עליו שם והטיפוסים שהוא פוגש. הסיפור הזה ארוך במיוחד ביחס לשאר, כמעט 60 עמודים. אני מודה שלא שרדתי עד הסוף...

שיערות רבקה / אבשלום קווה – סיפור על אחיקם קישקובר. גדליה הוא אביו החורג, אביו הביולוגי נעלם כשהיה בן שלוש וחצי. הוא מחליט לעזוב קריירה מבטיחה בשייטת ועובר לצי הסוחר. הוא נשלח על ידי המנהל שלו לחפש ספינת עץ טרופה מהמאה ה-18 באנגליה. בדרך אנחנו לומדים על המשפחה שלו, על ההיסטוריה של הספנות באנגליה ועל כל האנשים שהוא פוגש בדרך, כולל בחורה מוזרה אחת.

חומש ילדות / אמנון שמוש – סיפור ילדותו והתבגרותו של המחבר בחאלב שבסוריה. הסיפור מחולק לחמישה חלקים (חומש) – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. כל חלק מספר על תקופה אחרת בחייו – ההיסטוריה של העיר, תולדות שמונת האחים שבמשפחה, חויית החמאם השבועית, נופש המשפחה המורחבת בהרי לבנון ושנות הלימוד שלו ב"כותאב". סיפור מקסים ששופך הרבה אור על הקהילה היהודית שהייתה בסוריה ועל המנהגים השונים.

בין הסיפורים ישנם צילומים בשחור לבן של עמית מן (שבאופן מרגיז לא מופיע השם שלו בגב הספר וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה עם הצילומים שמפוזרים לאורך הגיליון. זה קרה גם עם תומר קאפ בגיליון הקודם. השם מופיע על העטיפה מקדימה אבל לא מופיע בתוכן ובגב הספר – לתשומת לבכם החברים שם במסמרים). למעט שניים בכל הצילומים מופיעים אנשים שמאוד סיקרנו אותי. עיניין אותי לדעת "מה עבר עליהם" או "איפה הם היו". לדעתי לפחות חלק מהצילומים הם לא מהארץ (אולי אני טועה...), כתוב שעמית פועל גם בגרמניה וחלק מהדמויות אכן נראות אירופאיות...

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת (וכנראה גם אמשיך לומר על מסמרים) – כל אחד ימצא כאן משהו. אני מאוד נהנתי מהגיליון הזה, הוא מקסים לטעמי והיו הרבה דברים שאהבתי. כמובן שהעיצוב כרגיל מוקפד ויפה ומתאים לקונספט. מומלץ.

דירוג הקואלית:
ארבע וחצי קואלות מתוך חמש.

פינת העטיפה:
על הכריכה יש צילום של אורית רף מתוך הסדרה שנגרילה, שמופיעה בגיליון. זוהי פינה באיזה חדר מגורים כלשהו (או אולי מלון?), בהתחלה נראה כאילו החלון שקוף ודרכו רואים נוף אקזוטי משהו אבל בהסתכלות שניה זו נראית בכלל תמונה. אשליה. התמונה לגמרי התאימה לי לנושא הגיליון, הרגשתי שלוקחים אותי למסע.

ציטוטים:
"אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט". (מתוך לוטרה של אליענה אלמוג)
ציטוטים נוספים בבלוג - www.koalablog.co.il

מסמרים מס' 16
גיליון בנושא מסעות
כותבים שונים
עורך ראשי: אמיר רותם
מוציאה לאור : נועה גלר דנצינגר
אתר מסמרים - www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
סיני על אופניים

סיני על אופניים

אריאל מגנוס

גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של אריאל מגנוס הוא פשוט מצחיק.

צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא את עצמו בלב הרובע הסיני של בואנוס איירס, מוקף במשפחה סינית ובמנהגים סינים. בהתחלה הוא די עסוק בעצמו ובאיי-פוד שלו (שאו-טו-טו נגמרת לו הסוללה ואין לו איך להטעין אותו) ומנסה לא להשתעמם בצורות שונות ומשונות. באיזשהו שלב הוא מגלה שאף אחד לא באמת מחפש אותו וחושב עליו ותכלס' גם לא כזה לחוץ לו לחזור למקום שממנו הוא בא והוא מתחיל להיפתח לאנשים שסביבו. לסינים, זאת אומרת.

במשפחה שהוא חי בה יש סבא, ילד ואמא ועוד שני סינים (עם כינור גדול?), צ'או ופן שמבשלים אורז כל היום. כבר מזה אפשר להבין שהספר מלא סטריאוטיפים – "צ'או פו" הוא שם של מנה סינית במסעדות סיניות, שכולנו כבר יודעים, גם בלי להיות בסין, שהאוכל שם הוא המצאה של האמריקאים ולא של הסינים, וכמובן – זה היה ברור שסינים יכינו אורז – אלא מה? ורצוי מטוגן אם אפשר. יש אנשים שזה יפריע להם אבל אני משוכנעת שזו לא כוונת המשורר. אריאל מגנוס לא גזען, הוא פשוט ציני ומפוצץ בהומור שחור. כמוני. אולי בגלל זה הספר הזה הצחיק אותי כל כך. יש כאלה שיגידו שזה עושה אותו "ספר לא רציני" אבל באמת שזה לא הפריע לי ולא הרגשתי ככה. זה בא לי טוב.

זה ספר קליל, עם פרקים קצרים, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. אפשר אפילו לקרוא אותו בין ספרים או במקביל לספרים אחרים כי אין איזו עלילה שקשה לעקוב אחריה ואפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו גם בלי שזוכרים מה בדיוק היה בפרק הקודם או בזה שלפניו. הוא צוחק על הכל ועל כולם וכן, גם על יהודים. אבל בהיותו יהודי במקור – מותר לו, לא?

ובנימה קצת יותר רצינית – אפשר ללמוד מהספר הרבה על התרבות הסינית ועל המנהגים בכלל ועל המנהגים של המהגרים הסינים בארגנטינה בפרט.
בהחלט ספר חמוד ומשעשע, לא מעמיק ומתאים לתקופות שרוצים "לאוורר" בהן קצת את הראש ולא לחשוב יותר מידי.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש – כי אני חולה על ציניות

פינת העטיפה:
אני קצת מסויגת בעיניין העטיפה...אני לא ממש אוהבת אותה. קודם כל היא צהובה, שגם זה סוג של סטראוטיפ. רואים מטוסים אדומים, רכבת אדומה (קריצה לקומוניזם?), השילוב של האדום והצהוב כמובן מזכיר את הדגל הסיני. יש לנו גשר עם שלט בכיתוב בסינית וברקע מגדל מגורים שנראה מתאים לאיזור של שיכונים. אה! ויש כמה אנשים ערומים שרצים עם הגב אלינו. לא כל כך הבנתי את כוונת המשורר ואז הסתכלתי בתוך הספר ומסתבר שזו יצירה שקוראים לה "שעטה קדימה" של צ'י פנג – סיני אני מניחה? זה כנראה ההקשר היחיד מבחינתי כי אני לא רואה כל כך קשר בין האימג' ובין הסיפור, אבל תמיד יכול להיות שאני מפספסת משהו. אהבתי יותר את העטיפה המקורית שבה רואים חזית מסעדה עם שם בספרדית שהפירוש שלו "כולם מרוצים", מי שיקרא את הספר יבין את ההקשר כבר...

לציטוטים והמלצות נוספות:
koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מה שנשאר

מה שנשאר

אלי עמיר

טוב, לכאורה יש לפנינו סיפור בנאלי – בן אדם חי חיים שגרתיים של עבודה ונישואים עד שעובר עליו אירוע טראומטי מסוים שגורם לו לחשוב מחדש על הכל. אני מאמינה שרובנו היינו במקום הזה בשלב כזה או אחר של החיים. לרוב זה קורה כשאתה מרותק למיטה ויש לך את הזמן לחשוב פתאום על כל מה שעשית בחיים, לגלות שזה לא מעט ואז להבין שאפילו שזה לא מעט, זה לא בדיוק מה שרצית, לא בדיוק מה שאיחלת לעצמך. ומהנקודה הזו מגיע בדרך כלל שינוי. זה המקרה הטוב כמובן. במקרה הפחות טוב, אתה מבריא וממשיך בחיים שלך ושוכח שעבר עליך בכלל משהו...

דניאל הוא בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי לניצה. אין להם ילדים והיא מאשימה אותו בזה, למרות שעשו בדיקה שגילתה שדווקא היא העקרה מבין השניים. אפשר להגיד שהוא משגשג מבחינת הקריירה (שותף בחברת אחזקות), ולא חסר לו כסף. הוא רצה להיות עשיר – והוא הגשים את זה.

והנה, ביום בהיר אחד, לוקה דניאל בהתקף לב. את הלב שלו, כאמור, לא ממש מעניין כמה כסף יש לך בבנק או חיי הנישואים השגרתיים שיש לך, גם אם לא מוצלחים במיוחד. מה שכן מעניין את הלב שלך – זה שיש רגשות שאולי אתה מדחיק כבר הרבה זמן. וזה מה שדניאל עושה בזמן שהותו בבית החולים – חושב ומכה על חטא. חדרו בבית החולים מלא בדמויות צבעוניות שונות ומשונות, שגם הן, כל אחת בדרכה, עושה חשבונות נפש לעצמה.

דניאל מספר לנו את סיפור חייו ואת הדרך הארוכה שעבר משכונת המצוקה שגדל בה ועל הטעויות שעשה בחייו. מעל לכל אלו הכי מורגשת היא האהבה הגדולה שדניאל מרגיש שפספס, סוג של "אהבת חייו" – אביגיל. לאביגיל יש בכלל בן זוג קיבוצניק – דובי, שבו היא בוגדת עם דניאל מפני שדובי לא נמצא הרבה בבית ומגיע בעיקר בסופי שבוע. אביגיל הזו היא פסיכית לא קטנה ולא פעם עיצבנה אותי במהלך הקריאה... כל הקשר ביניהם הוא סוג של רכבת הרים, פעם גבוה גבוה ופעם נמוך יותר מים המלח וכמובן מתובל בהרבה סצינות ודרמות (מהצד שלה, כמובן).

הדמות הנשית הנוספת היא ניצה, אישתו של דניאל וגם היא קלאפטע לא קטנה (היה כל כך קשה להכניס איזו מישהי נורמלית לסיפור הזה??). היא קרייריסטית, דעתנית, מעריצה של הפנתרים השחורים ופעילה חברתית רצינית. בקיצור – שתי הדמויות הנשיות העיקריות בספר לא היו ממש לטעמי. כל אחת מהן מייצגת דברים שאני לא אוהבת ומעצבנת מאוד בדרכה.

זהו הספר הראשון שאני קוראת של אלי עמיר ואמרו לי שדווקא הוא הכי פחות טוב, אין לי ממש למה להשוות אבל אני בהחלט יכולה להגיד שעמיר כותב מצוין. למרות שהעלילה עצמה היא די בנאלית וזה סיפור שכבר קראתי הרבה פעמים (הראשון שעולה לי לראש הוא שנת הארנב של ארטו פאסילינה), הכתיבה השאירה אותי עירנית לכל אורך הספר ובשורה התחתונה – ממנה הכי נהנתי.

לסיכום – זהו ספר קליל, לא מתיימר יותר מידי, שעוסק במחשבות שעוברות לנו בראש לפעמים והרצון שלנו לממש את עצמנו ולהגיע לנקודה מסויימת בחיים שבה אנחנו אומרים – "הנה, זה בדיוק מה שרציתי" ולא להסתכל אחורה ולהצטער על דברים שנעשו או לא נעשו.

דירוג הקואלית:
שלוש וחצי קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
על העטיפה אנחנו רואים דמות של בחורה אוחזת בלון אדום בגבה אלינו. היא עומדת בתוך שדה של פרחי בר וברקע אנחנו רואים משהו שנראה כמו ירושלים. האימג' עצמו באמת מקסים, אבל אני לא ממש מבינה את ההקשר לסיפור שלנו מלבד היותה של ירושלים ברקע, שהיא הזירה העיקרית להתרחשויות בספר. שם הספר הוא "מה שנשאר" וכל פעם שהסתכלתי על העטיפה שאלתי את עצמי – "מה ישאר מהאימג' הזה אחרי שהבלון האדום יעוף?", כי הוא נראה כאילו הרוח עומדת לקחת אותו כל רגע, כמו הרבה דברים שבריריים בחיים האלה.

ציטוטים:
"נישואים הם משכנתא שלא נגמרת, ואת הריבית שלה צריך לשלם כל החיים".

"לאן נעלם כל זה, תהיתי עכשיו, למה לא נשמרה האהבה. כל החיים אנחנו רודפים אחריה, וכשהיא בידינו היא נשמטת מבין האצבעות, ואיננו זריזים מספיק להתכופף ולהרים אותה מין הארץ".

"חלפו שבעה ימים ושבעה לילות, שבוע שלם, יותר מין הזמן שנבראו בו השמיים והארץ, ואילו בינינו רק חושך על פני תהום".

עוד ציטוטים והמלצות בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
אשה אחת נפלה

אשה אחת נפלה

אילן עמית

זהו הספר הראשון בסדרת "הספרנית" של הקיבוץ המאוחד, אותה עורכת הסופרת יהודית קציר. זו נראית כמו התחלה בהחלט מבטיחה לסדרה ומאוד מסקרן לראות מה יהיה בהמשך.

נתחיל מהעובדה שמדובר בספר מדכא. אני לא מתכוונת להשלות אתכם. כשכל פרק הסתיים הוא השאיר אותי בתחושה כבדה ועצובה. כל פרק הוא מעין סיפור קצר שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו (שמונה במספר), ומסופר מפיה של דמות אחרת. כל הדמויות קשורות ביניהן בקשרים משפחתיים כאלה ואחרים. בעצם מדובר בסיפורן של שתי משפחות על דורותיהן - משפחה אחת היא המשפחה של אסתר, שהיא גם הפרק הפותח את הספר והמשפחה השניה היא של מקס, אחיה. בכל פרק, ולכל דמות יש קטסטרופה אישית משלה.

בפרק הראשון אסתר, דיירת בבית אבות, נופלת במקלחת ועוברות עליה כמה שעות של יסורים בזמן שהיא שוכבת על רצפת חדר האמבטיה וממתינה שימצא אותה האח שיבוא לבדוק למה היא לא עונה לטלפון. אלו שעות ארוכות וכואבות שבהן היא נזכרת בקטעים מסיפור חייה וכך אנו מתוודאים לנפשות השונות במשפחתה. כבר בפרק הראשון אנו מגלים שבין אסתר ומקס היה גילוי עריות שנמשך כמה שנים ונפסק רק כשאסתר החליטה להקים משפחה. מקס נפגע מהעיניין והקשר בינהם נותק. כך בעצם נוצרו שתי משפחות, שאין ביניהן קשר.
לאסתר יש שני ילדים – מיכל ודוד וגם להם שני ילדים. יש הרבה נגיעה באלמנטים של מחלות נפשיות וכולם תוהים כל הזמן אם ה"גנים" האלה יעברו הלאה. לדוד הייתה בת נוספת, שהייתה לה מחלה נפשית מסוימת, שבסופו של דבר הביאה אותה להתאבד בקפיצה מהחלון וכולם חרדים כל הזמן שמא ה"מחלה" הזו תעבור הלאה לילדים אחרים ואיפה תצוץ ה"הפרעה" הזו שוב.

יש כאן סוג של בדיקה – איך אסונות משפיעים על המשפחה ככלל ועל היחידים במשפחה? ובכלל, יש כאן דיבור נרחב על משפחתיות, איפה המקום של כל אחד בתא המשפחתי ואיך משפחה יכולה להיות מחזקת, בדיוק כמו שהיא יכולה גם להחליש.

אין ספק שיש כאן סוג של טלנובלה, כי יש כאן הכל – גילוי עריות, התמודדות עם סרטן, מחלות נפשיות, תאונת דרכים קטלנית – you name it– וכמו שאמרתי – בעיקר דברים לא כל כך טובים. אין הרבה נקודות אור בספר הזה, אבל בכל זאת נמשכתי לקרוא אותו. הכתיבה רהוטה, על אף שמדובר בספרו הראשון של אילן עמית (אבל משיטוט מהיר ברשת מגלים שכתיבה לא זרה לו) ויש סוג של מתח שנשמר לאורך הספר כי באמת לא ידעתי מה עוד יכול לקרות שעדיין לא קרה... הפרקים לא ארוכים וגם הספר עצמו לא ארוך במיוחד וזה מקל על הקריאה, במיוחד כשמדובר בנושאים כבדים מעין אלה.

אני מאוד אהבתי וממליצה, למרות שיש סיכוי שלא הייתי ניגשת אליו עכשיו אם הייתי מודעת לתוכן הקשה שלו, אבל ברגע שהתחלתי כבר לא יכולתי להפסיק.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
מצד אחד אני לא כל כך אוהבת את העטיפה ומצד שני היא מאוד מתאימה לספר. ככל שאני מסתכלת עליה יותר – אני מבינה מה ניסו להעביר לי. פשוט האימג' עצמו הוא לא נעים, אבל כל הספר הזה הוא לא ממש נעים אז זה דווקא מתאים. רואים צילום ישן של אישה, מסוג הצילומים שעוברים במשפחה, שמישהו השחית אותו וצייר עליו משקפיים ושפם – זהו אקט שבדרך כלל מבטא סוג מסויים של כעס, אפילו אם הוא נעשה בידי ילד, את זה כל פסיכולוג יגיד. וזה מסתדר עם כל המטענים שהמשפחות האלו סוחבות על גבם. הצילום כאילו גזור ומודבק מחדש על משהו שנראה כמו קיר או גדר מברזל, מלוכלך ומקושקש בגרפיטי (עוד אלמנט של השחתה?) – דווקא את הקטע הזה פחות הבנתי. אבל כמו שכבר ציינתי – עולה מהעטיפה תחושה מאוד לא נעימה וכנראה שזו הייתה "כוונת המשורר", יש אסטתיקה מסויימת בחוסר האסטתיקה שלה.



"קלרה שנאה סחבת, היא פעלה מהר ובחדות, וכך גם הלכה לעולמה. אפילו המוות חשש ממנה ולקח אותה בחופזה, נבוך ומתנצל כבריון בעל מצפון".

ציטוטים וסקירות נוספות בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•קואלית

ביקורות נוספות על "מזוודה על השלג"

מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

הספר הזה ליווה אותי כחודש בערך, בקריאת פרק פרק לפני השינה. כמי שמתעניין בתרבות הרוסית, שמחתי לפגוש דמויות סימפטיות אותם הגיבורה פוגשת במסע שלה בחזרה לרוסיה. רוסיה והעם הרוסי מצטיירים לנו בזמן האחרון כאסופה של אנטישמים ובורים, אך כאן הגיבורה פוגשת דמויות מחממות לב ומאירות פנים. להגיד שהספר גדול? את זה לא אוכל להגיד. אך למי יש כוח בימנו לקרוא סיפור "גדול"? בין מבזק חדשות אחד לאחר, לחמם את הלב אם דמות אחת או שניים לפני השינה היא די והותר המצופה מספר, בטח ובטח ישראלי. לסיכום נהניתי לקרוא את הספר, אשר סיפק את הסחורה מבלי לשאוף לגדולות. אמשיך להתעניין בתרבות הרוסית וללמוד את השפה הרוסית. עם כל הרצון הטוב באמת של האמריקנים לעזור לנו במטוסים הכי חדישים נגד אלה שאין להם אפילו שדה תעופה, ועם הידע ההיסטורי שכל המדינות שלאחר מלחמת העולם השנייה שכרתו ברית עם הרוסים הפכו להיות עניות - ואלו עם האמריקאים - עשירות, היום אני יכול להגיד בביטחון - אין על העם הרוסי ותרבותו! (כמובן שגם שם מדובר ביחידי סגולה שנאבקו כנגד השלטון אבל לצערי באמריקה או במדינות אחרות גם המעט הזה לא קיים). 5 כוכבים!

לפני שנה•
★★★★★
•יהונתן מויזה
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

הביקורת הזאת היא סוג של אאוטינג וכנראה הביקורת האישית ביותר שאכתוב.

רכשתי את הספר לפני שנתיים כשהייתי בתהליך עריכת ספר הביכורים שכתבתי. הוא נשאר על המדף, ממתין לתורו זמן רב. למה חששתי? בגלל הפחד. הפחד שהתוכן דומה מדי לספר שלי, שאושפע ממנו, שיטענו שאני העתקתי. לא משנה שאת הספר סיימתי לכתוב עוד לפני שספרה של אולה גרויסמן ראה אור, ברגע שראיתי את הכריכה האחורית קיבלתי פיק ברכיים.

לנה היא אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, שעלתה יחד עם הוריה ממוסקבה בהיותה בת שבע. הוריה עשו הכל על מנת למחוק את העבר ולנה, שאת שמה שינו לאילנה, נותרה חסרת שורשים, ללא סיפורי ילדות, ללא כל משפחה אחרת, פרט להוריה. לכאורה היא הצליחה להפוך לחלק מכור ההיתוך, היא עברה במסלול הרגיל של בי"ס, שירות בחיל המודיעין, אוניברסיטה ואפילו מצאה את עצמה במשרה ניהולית. עם זאת חשה לעתים קרובות בודדה, לא בטוחה בעצמה ומשתוקקת תמיד לרצות את אמה, אישה מרוחקת ויפה, אשר יחסה לבתה התבטא בעיקר בביקורת וקרירות.
בעקבות החלטה של רגע לנה מתנדבת לנסוע לרוסיה על מנת להביא לארץ את אפר של סבה, שנפטר בפתאומיות ובכך לנסות ולמצוא רמזים כלשהם לקשר השתיקה של הוריה בקשר לעברם.
בתחילת המסע, רוסיה הקפואה ממאנת לקבל את לנה בזרועות פתוחות, אך בעזרת יומן של סבתה, שנפטרה לפני עלייתם ארצה, מצליחה לנה לפתוח צוהר לעברה שלה ומתוודעת אל עברם רווי השקרים והסודות של בני משפחתה בתקופה של העריצות הסטליניסטית ואחריה.

הספר נע בשני צירי זמן. שנת 1992 בה לנה חוזרת לרוסיה לאחר עשרים שנה בישראל ובין השנים 1952 – 1965, שנים בהם נכתב היומן על ידי סבתה של לנה, ז'ניה.
בעקבות הגילויים, נפתח משהו בנפשה של לנה והיא מצליחה למצות את הביקור ולמצוא אף צדדים חיוביים במדינה האפורה, לרכוש חברים ואולי אפילו אהבה.

עד כאן תקציר העלילה. הספר זורם ומצליח לעורר עניין. משום שאני חסידה גדולה של צירי זמן שנפגשים בסופו של דבר ומגיעים לפתרון, אהבתי את צורת הכתיבה. עם זאת, כמה מקטעי היומן ארוכים מדי ואף משעממים והיו צריכים להתקצר בעריכה. כמו כן, במקום הסופרת הייתי מפרטת יותר על הדמויות המסקרנות שנעלמו להן לפתע פתאום באמצע הספר ולא חזרו עד סופו. יש לא מעט קטעים, בעיקר בסוף הספר שאמינותם בעיניי מוטלת בספק ונראו לי מאולצים מדי בניסיונם לייצר סוף ורוד.

אז למה חששתי מקריאת הספר? משתי סיבות. את הראשונה כבר פירטתי - הספר שלי. הספר יראה אור (בעזרת השם והמו"ל) לקראת שבוע הספר ויעסוק בנושא דומה. אישה צעירה, שעלתה מברה"מ כילדה, חוזרת לשם על מנת לפענח סוד אפל מילדותה ולשבור את קשר השתיקה של משפחתה. עד כאן הדמיון בין שני הספרים. כפי שאפשר לראות המסגרת הכללית דומה. לא נכתבו ספרים רבים על העולים של שנות התשעים, אלה שעלו לארץ כילדים או נערים והתקשו למצוא את מקומם בין הפטיש הרוסי והסדן הישראלי. מהסיבה הזאת פחדתי כל כך מהדמיון ומההשוואה. לשמחתי חששות אלה נמוגו.

הסיבה השנייה הם הגעגועים והזיכרונות שהספר עורר. גם אני עליתי כילדה ואמנם עברי לא הוסתר ממני מעולם ומשפחתי לגמרי רגילה ומתפקדת, עברתי חלק מאותן החוויות שלנה, גיבורת הספר עברה. גם אני זוכרת איך שינו לי את השם, כי בבי"ס התקשו לבטא אותו, אז לשם הנוחות הם הורידו את הי' והפכו אותו לשם מכוער ונבחני בעיניי. כאקט מחאה החלטתי להחליף את השם לגמרי ולא לתת לאף אחד את הסיפוק לעוות לי אותו. אני זוכרת את ההלם התרבות, את הקולניות, הבגדים השונים, הריחות... אמנם חווית הקליטה שלי הייתה אחרת לגמרי וכאישה בוגרת לא הרגשתי הזדהות עם לנה, אך הצלחתי בקלות להזדהות עם לנה הצעירה.

אחד הציטוטים שהעלו בי חיוך עצוב:
"לצדי עומדת ילדה בשמלה לבנה, שצמותיה הארוכות מגולגלות על עורפה, עטורות בסרט ורוד. גם לי היו פעם שמלה לבנה, והיו לי נעלי לכה, וגרביים עם אמרת תחרה מסולסלת, וסרטים ורודים בשיער. ועמדתי בגב זקוף, מחזיקה בידיה של אמא ולא מרפה. כך הופעתי ביומי הראשון בבית הספר היסודי בחיפה. שער ירוק, צבע מתקלף, שמים בהירים, חם... הם שונים ממני. שערם קצר, אפילו שיער בנות. כולם לובשים מכנסיים קצרים וגופיות, ורואים להם את אצבעות הרגליים. אני רוצה ללכת הביתה..." עמ' 33.
גם אני הופעתי ככה וגם אני רציתי ללכת הביתה הסיפור הזה מזכיר לי איך אחותי הקטנה חזרה הביתה בוכייה מכיתה א' והתלוננה שקיבלה עונש, כי לא הייתה מוכנה לשבת על הרצפה וללכלך את הבגדים. ילדים טובים לא יושבים על הרצפה ובטח לא מלכלכים מדי בית ספר...

אני לא יודעת אם רוב האנשים יוכלו להתחבר לספר, לריבוי הדמויות, לסיפור קצת סבוך, אך בעיניי ראוי לנסות. נתתי לספר ארבעה כוכבים, אך יכול להיות שהייתי סלחנית מדי, ככה זה כשמתקרבים יותר מדי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

ספר מעניין מאד וכתוב יפה. אהבתי מאד את תיאורי היומן של הסבתא והתקופה האפלה ברוסיה.
בסך הכל מלמד על הניתוק של עולים חדשים מהמולדת הישנה ובעיקר של הילדים שהגיעו לכאן בגיל קטן ובחלקם עדיין לא סגרו מעגל. כאן הגיבורה
סוגרת מעגל וניכר שחוזרת לארץ עם תקוה בלב.
אני אהבתי ובעיקר אחרי שטיילתי ברוסיה שהיא מדינה מדהימה והשלטון עדיין חשוך ומושחת.
ממליצה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יפה
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

וודקה וסיגריות, שתיקה בהשפעת הקומוניזם וסגירת מעגלים.

לנה (אילנה) אשה צעירה, יוצאת בשנת 1992 למולדתה (אמא-רוסיה) בשליחות משפחתית, מטעם אמהּ ואביה ולמעשה יוצאת אל מסע - בו היא סוגרת מעגלים:
הראשון: עם אמא-רוסיה אותה עזבה בהיותה ילדה בת 5 (במעין בריחה בלי להיפרד. בלי לשמור על קשר).
השני: מול אמהּ, האישה הרוסייה, שמתכחשת בעקשנות לעברה ושותקת אותו, שמתכחשת לדמויות (המשמעותיות מאד) שהשאירה שם וגם ל'ישראליותה'.

תפאורה של וודקה ועשן סיגריות והרבה מהם לצד פגישה עם מעגלי חיי משפחתה אותם היא לומדת להכיר מחדש או לראשונה דרך הדמויות שם ודרך סבתא - באמצעות יומן חיים כתוב שהשאירה אחרי מותה - את כל אלה פגשה במוסקבה.
כשהמעגלים והחידות והפתרונים - אפופים וודקה ועשן סיגריות ושתיקת הקומוניזם - נפתחים ונסגרים למולה, למעשה עורכת לנה היכרות עומק גם עם עצמה ועם זהותה.
בתום כשבועיים היא מסיימת את המסע - נפרדת מהמולדת הישנה-חדשה-ישנה, סוגרת מעגלים, אולי פותחת אחרים חדשים גם מחודשים
וחוזרת הבייתה לתל אביב.

סיפור נהדר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מוריה
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

"מזוודה על השלג" היה ספר קשה לקריאה בעיניי. אם זו הדמות הראשית שלא עוררה בי שום סימפתיה או העלילה שלעתים נראתה אפילו מופרכת - ולא מופרכת טובה כמו ב'המוות והפינגווין' של אנדריי קורקוב - לא הצלחתי להתחבר ובעיקר הרגשתי החמצה אחת גדולה.
העלילה מתחילה בהתרוצצות בין דמויות שונות שלא תמיד מובן מאיפה צצו וכיצד הן קשורות בדיוק לסיפור האישי של הגיבורה. האינטראקציות התמוהות ביניהן השאירו אותי תוהה אם הסופרת פשוט לא עשתה עבודה טובה בליצור תמונה שלמה או שאני זו שלא תפסה את האווירה הרוסית והמשפחתית שבספר במלואה.
בהמשך, הקורא מתוודע למה שכנראה היה אמור להתפס כגילויים מרעישים מעברה של הגיבורה ומשפחתה אבל שלמעשה לא מותירים רושם משמעותי והם נקראים בחטף וללא תשומת לב מיוחדת. את התחושה העיקרית שחוויתי בקריאה ניתן לתאר רק כמו התחושה שמרגישים כשקוראים אוסף של עובדות על נושא מסויים - לא היה שום רגש, הבנה או חיבור מסויים, הכל בעיקר עקב הקושי שנוצר מבחינתי להזדהות עם הדמויות בעלילה ובעיקר הראשית שבהן ועם הבחירות שלהן, שהרבה פעמים נראו לי לא מציאותיות בעליל.
לאורך הקריאה מיידעים אותנו שלנה הגיבורה עוברת סדרת אירועים משמעותית ומשנת חיים במיוחד, אבל נראה שלולי היו מודיעים לנו על כך רשמית אולי לא היינו בכלל שמים לב לכך.

ב'מזוודה על השלג' יש סיפור עם פוטנציאל גדול כמעט כמו ההחמצה שמרגישים בקריאתו. הוא מרגיש הרבה יותר כראשי פרקים מאשר כסיפור שלם וקוהרנטי, כאילו לקחו את הספר האמיתי והדפיסו אותו מחדש אחרי השמטה של שורות ופרקים שלמים. הקריאה בו יכולה להתפס כטובה אם מתייחסים ליחוד שלו, לכך שהוא עוסק בנושאים שלא הרבה נתקלים בהם בספרות מקור וגם בספרות זרה, אבל בגדול הוא לא עומד בציפיות שמציב התקציר על גב הכריכה ולא מותיר טעם של עוד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•עתליה
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

השלג בשם הספר ובתמונת הכריכה היפה משדר לובן וטוהר, אולם למעשה , הוא מכסה על מעשים אפלים שנעשו ברוסיה בימי המשטר הקומוניסטי.

לנה, גיבורת הסיפור, היא צעירה ילידת ברית המועצות החיה כבר עשרים שנה בישראל. היא מגיעה למוסקבה בשליחות אמה על מנת להביא כד עם אפרו של סבה שנפטר ואת היומן של סבתה שנפטרה עוד קודם לכן.

במוסקבה היא מתארחת בדירה של מרינה, חברתה של אמה, המקבלת אותה בחום ובלבביות. הדירה הזו היא העוגן בו נאחזת לנה כל אימת שהיא חוזרת משיטוטיה ברחבי העיר אשר נועדו לחשוף את העבר הבעייתי של משפחתה. הרבה ספלי תה מהבילים שתתה לנה במטבח של מרינה כדי לחמם את גופה ואת נשמתה גם יחד.

לנה, המתקשה בקריאת רוסית, קוראת לאיטה את היומן של סבתה ז'ניה, וכך היא מתודעת למעשים הקשים שנעשו על ידי קרובי משפחתה בימי סטאלין ולסודות האפלים של תקופת טרום-הולדתה. היומן מטלטל אותה רגשית והיא משתדלת לא לשפוט את האנשים שעשו מעשים איומים מאחר והתקופה הייתה שונה וקשה. המשטר הקומוניסטי ושלטון הפחד שהטיל על האזרחים, אילצו אנשים למכור את קרוביהם, עצמם ובשרם, על מנת לשרוד. באחד המקומות בספר אומר אריק (אחת מדמויות המשנה בסיפור) "אבל את לא היית במחנות !" (והכוונה למחנות העבודה בסיביר) ובזה מתמצת הקביעה ש"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

במהלך השבוע האינטנסיבי של לנה היא פוגשת גם צעירים אחדים שאיתם היא יוצרת קשרים משמעותיים ואף מתאהבת באחד מהם. זה מאוד משמעותי עבורה מאחר ובישראל אין לה חברים והיא נזקקת לביקורים אצל פסיכולוג על מנת להתמודד עם מצוקותיה.

לנה, שגדלה בישראל ללא שורשים מאחר והוריה בקשו למחוק את עברם עם עלייתם ארצה, מוצאת את החיבור לרוסיה ולעבר. לקראת סוף השבוע היא כבר יודעת בבטחה שעוד תשוב לכאן ולא רק פעם אחת.

הקור הוא מוטיב העובר לאורך כל הספר ויחד עמו התה החם והוודקה – כלי המלחמה בקור. לנה מרבה לשתות ומגלה גם את ההנאה והשחרור שמעניק לה המשקה החריף.

הספר כתוב בצורת יומן בשני זמנים : ינואר 1992, זמן ביקורה של לנה במוסקבה והשנים 1951 – 1953 המתועדות ביומן של ז'ניה (ולאחר מכן עוד כמה קפיצות בזמן עד 1965, השנה שבה נולדה לנה ברוסיה). זוהי צורת כתיבה מעניינת היוצרת מתח מסוים בשעת הקריאה. המעברים בין התקופות גם ממחישים את ההבדל והשוני הגדול ביניהן.

הספר חושף את הקורא הישראלי לעולמם של צעירים, ילידי ברית המועצות לשעבר, החיים בישראל. הם חיים, למעשה, בשני עולמות ולעתים מרגישים זרות בשניהם ! גם טפח מעולמם של דור ההורים, העולים, נחשף וגם להם לא קל עם העבר הקומוניסטי וההווה הישראלי.

הכתיבה קולחת והספר מרתק ומומלץ !

לפני 16 שנים•dyona
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

אכזבה !
שם הספר מסקרן. בתחילת הקריאה נסחפתי ורותקתי. היה מעניין עד לאמצע הספר. ואז זה נמרח ונמרח עד שכבר נמאס לי היה לקרוא. הייתי חייבת לסיים את הספר עד סופו. בסיום הספר היתה ריקנות. ציפיתי לקצת יותר.
לקחתי את הספר בהמלצת הספרנית שאהבה מאוד.
אני לא התחברתי..

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

ספר ביכורים שמתעסק בחוויה של בחורה ישראלית שעלתה מרוסיה בגיל חמש וכעת נאלצת היא לחזור לקחת את כד האפר של סבה. מרגע שהמטוס שלה נוחת במוסקבה המושלגת מתחיל רומן מצמרר ומרתק. בכתיבה סוחפת מלאת סופרלטיבים אנו נחשפים לתהליך שעבר דור שלם. מרתק לקרוא על רוסיה בעיניים ישראליות שרגילות לחמסין ולרעש של ת"א. אני אהבתי, מאוד.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•yuli
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

לנה עלתה לארץ כשהייתה ילדה בת חמש מברית המועצות.
אחרי עשרים שנה חוזרת לארץ מולדתה.
כדי להביא לאמא את האפר של סאבא שלה.
ומרגע שהיא מגיעה למוסקובה המושלגת,מתחילה לגלות סודות
על שורשיה .
לנה מקבלת לידיים שלה את היומן של סאבתא שלה,
ודרכו היא עושה לעצמה מן סגירת מעגל.

לפני 16 שנים•ג'יהאן