הביקורת הזאת היא סוג של אאוטינג וכנראה הביקורת האישית ביותר שאכתוב.
רכשתי את הספר לפני שנתיים כשהייתי בתהליך עריכת ספר הביכורים שכתבתי. הוא נשאר על המדף, ממתין לתורו זמן רב. למה חששתי? בגלל הפחד. הפחד שהתוכן דומה מדי לספר שלי, שאושפע ממנו, שיטענו שאני העתקתי. לא משנה שאת הספר סיימתי לכתוב עוד לפני שספרה של אולה גרויסמן ראה אור, ברגע שראיתי את הכריכה האחורית קיבלתי פיק ברכיים.
לנה היא אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, שעלתה יחד עם הוריה ממוסקבה בהיותה בת שבע. הוריה עשו הכל על מנת למחוק את העבר ולנה, שאת שמה שינו לאילנה, נותרה חסרת שורשים, ללא סיפורי ילדות, ללא כל משפחה אחרת, פרט להוריה. לכאורה היא הצליחה להפוך לחלק מכור ההיתוך, היא עברה במסלול הרגיל של בי"ס, שירות בחיל המודיעין, אוניברסיטה ואפילו מצאה את עצמה במשרה ניהולית. עם זאת חשה לעתים קרובות בודדה, לא בטוחה בעצמה ומשתוקקת תמיד לרצות את אמה, אישה מרוחקת ויפה, אשר יחסה לבתה התבטא בעיקר בביקורת וקרירות.
בעקבות החלטה של רגע לנה מתנדבת לנסוע לרוסיה על מנת להביא לארץ את אפר של סבה, שנפטר בפתאומיות ובכך לנסות ולמצוא רמזים כלשהם לקשר השתיקה של הוריה בקשר לעברם.
בתחילת המסע, רוסיה הקפואה ממאנת לקבל את לנה בזרועות פתוחות, אך בעזרת יומן של סבתה, שנפטרה לפני עלייתם ארצה, מצליחה לנה לפתוח צוהר לעברה שלה ומתוודעת אל עברם רווי השקרים והסודות של בני משפחתה בתקופה של העריצות הסטליניסטית ואחריה.
הספר נע בשני צירי זמן. שנת 1992 בה לנה חוזרת לרוסיה לאחר עשרים שנה בישראל ובין השנים 1952 – 1965, שנים בהם נכתב היומן על ידי סבתה של לנה, ז'ניה.
בעקבות הגילויים, נפתח משהו בנפשה של לנה והיא מצליחה למצות את הביקור ולמצוא אף צדדים חיוביים במדינה האפורה, לרכוש חברים ואולי אפילו אהבה.
עד כאן תקציר העלילה. הספר זורם ומצליח לעורר עניין. משום שאני חסידה גדולה של צירי זמן שנפגשים בסופו של דבר ומגיעים לפתרון, אהבתי את צורת הכתיבה. עם זאת, כמה מקטעי היומן ארוכים מדי ואף משעממים והיו צריכים להתקצר בעריכה. כמו כן, במקום הסופרת הייתי מפרטת יותר על הדמויות המסקרנות שנעלמו להן לפתע פתאום באמצע הספר ולא חזרו עד סופו. יש לא מעט קטעים, בעיקר בסוף הספר שאמינותם בעיניי מוטלת בספק ונראו לי מאולצים מדי בניסיונם לייצר סוף ורוד.
אז למה חששתי מקריאת הספר? משתי סיבות. את הראשונה כבר פירטתי - הספר שלי. הספר יראה אור (בעזרת השם והמו"ל) לקראת שבוע הספר ויעסוק בנושא דומה. אישה צעירה, שעלתה מברה"מ כילדה, חוזרת לשם על מנת לפענח סוד אפל מילדותה ולשבור את קשר השתיקה של משפחתה. עד כאן הדמיון בין שני הספרים. כפי שאפשר לראות המסגרת הכללית דומה. לא נכתבו ספרים רבים על העולים של שנות התשעים, אלה שעלו לארץ כילדים או נערים והתקשו למצוא את מקומם בין הפטיש הרוסי והסדן הישראלי. מהסיבה הזאת פחדתי כל כך מהדמיון ומההשוואה. לשמחתי חששות אלה נמוגו.
הסיבה השנייה הם הגעגועים והזיכרונות שהספר עורר. גם אני עליתי כילדה ואמנם עברי לא הוסתר ממני מעולם ומשפחתי לגמרי רגילה ומתפקדת, עברתי חלק מאותן החוויות שלנה, גיבורת הספר עברה. גם אני זוכרת איך שינו לי את השם, כי בבי"ס התקשו לבטא אותו, אז לשם הנוחות הם הורידו את הי' והפכו אותו לשם מכוער ונבחני בעיניי. כאקט מחאה החלטתי להחליף את השם לגמרי ולא לתת לאף אחד את הסיפוק לעוות לי אותו. אני זוכרת את ההלם התרבות, את הקולניות, הבגדים השונים, הריחות... אמנם חווית הקליטה שלי הייתה אחרת לגמרי וכאישה בוגרת לא הרגשתי הזדהות עם לנה, אך הצלחתי בקלות להזדהות עם לנה הצעירה.
אחד הציטוטים שהעלו בי חיוך עצוב:
"לצדי עומדת ילדה בשמלה לבנה, שצמותיה הארוכות מגולגלות על עורפה, עטורות בסרט ורוד. גם לי היו פעם שמלה לבנה, והיו לי נעלי לכה, וגרביים עם אמרת תחרה מסולסלת, וסרטים ורודים בשיער. ועמדתי בגב זקוף, מחזיקה בידיה של אמא ולא מרפה. כך הופעתי ביומי הראשון בבית הספר היסודי בחיפה. שער ירוק, צבע מתקלף, שמים בהירים, חם... הם שונים ממני. שערם קצר, אפילו שיער בנות. כולם לובשים מכנסיים קצרים וגופיות, ורואים להם את אצבעות הרגליים. אני רוצה ללכת הביתה..." עמ' 33.
גם אני הופעתי ככה וגם אני רציתי ללכת הביתה הסיפור הזה מזכיר לי איך אחותי הקטנה חזרה הביתה בוכייה מכיתה א' והתלוננה שקיבלה עונש, כי לא הייתה מוכנה לשבת על הרצפה וללכלך את הבגדים. ילדים טובים לא יושבים על הרצפה ובטח לא מלכלכים מדי בית ספר...
אני לא יודעת אם רוב האנשים יוכלו להתחבר לספר, לריבוי הדמויות, לסיפור קצת סבוך, אך בעיניי ראוי לנסות. נתתי לספר ארבעה כוכבים, אך יכול להיות שהייתי סלחנית מדי, ככה זה כשמתקרבים יותר מדי.