"... אתה חושב שאכפת להם ממך בכלל?"
"הו, מנהל הכלא אכפת לו מאוד. כמו שאכפת לכל הגנרלים. אלמלא היה אכפת להם, אני לא הייתי כאן, נכון או לא?"
"ברצינות אתה חושב שאכפת להם?"
"אני רציני. בתקופה הזאת, בחיים האלה, איך שהם חיים את חייהם ברור שלא אכפת להם - לא באופן שאתה מתכוון אליו. מי שמענה לא יכול להרשות לעצמו שיהיה אכפת לו מהאיש שבו הוא פוגע; תפקידו להרוס את הגוף ואת הרוח. ותפקידו של החייל להרוג. זו חובתם. אבל הם יודעים שהם הורסים, הורגים. אילו היו מודים באשמתם בפני עצמם, היה מקיץ הקץ על דרך החיים המוכרת להם..."
בורמה, 1988, קבוצה של גנרלים תפסה את השלטון ואכפה על המדינה משטר צבאי. כנגדם יוצאים בהפגנות סטודנטים, אזרחים, ונזירים. אלפי הרוגים, מאות אלפי פליטים, ועשרות אלפי אסירים פוליטיים.
טזא היה סטודנט וזמר שחיבר שירים ושר אותם, ולכן הוא אסיר פוליטי בבידוד. בידוד עם מינימום אפשרי של אוכל, ודברים בסיסים אחרים, ובידוד מעט ונייר, שנחשבים בעיני השלטון כלי נשק עוצמתיים בחשיבותם. בכלא גם חי, חופשי עד כמה שאפשר, ילד שנקלע לשם. אמו מתה, אביו היה סוהר שנהרג בתאונת דרכים בדרך לעבודה, והילד הקטן, שלא הכיר מקום אחר לחיות בו, נשאר בפנים. מערכת יחסיים מיוחדת נרקמת בין הילד לסטודנט המשכיל, שלמרות בידודו מתחיל לפעול להוצאת הילד מן הכלא. בנוסף לשניים, כמו בכל כלא, יש סוהרים רעים וסוהרים טובים, כל מיני סוגים של אסירים, וגם הרבה מאוד עכברושים, לטאות, ג'וקים, נמלים ועוד. או כמו שטזא קורא להם: צבא הניקיון שלי.
זה לא ספר קל. נדמה שכל הרשע והכאב של העולם מתנקזים לספר הזה, אבל אני חושבת שחשוב לקרוא ספרים כאלה, כדי לדעת שקיימת גם מציאות כזאת. מציאות שהעולם הנאור די מתעלם ממנה. ובכל זאת הפריע לי בספר אורכם של חלומות והזיות. ברור שאלה קיימים, בעיקר כשאדם נמצא בבדידות, אבל למען קריאה שוטפת היה מוטב לקצר בהם קצת.
ולסיום, בלי קשר לספר, קשה לי להבין איך גלגל מסתובב לו. איך אחרי שהמתנגדים לשלטון הגנרלים הצליחו סוף סוף לקבל את השלטון, הם התחילו לפגוע בבני הרואינגה, קבוצה אתנית שלא ממש הפריעה לאף אחד, חוץ מלכמה נזירים שרוצים לראות סביבם רק בודהיזם. כנראה ששנאה ומלחמות לא יסתיימו לעולם.
