הסופרת דפנה לביא הינה אחות במקצועה ,ומהיותי אחות בעצמי,מאוד רציתי לקנות את הספר ולקרא אותו.
הספר מתאר את סיפורה של סטודנטית לסיעוד בבית חולים בתקופת מלחמת יום כיפור ואת אהבתה הניצחית לקצין שהיא הכירה במיון בתקופת המלחמה,אשר חזר אחרי פציעתו לשדה הקרב ונהרג שם.
הסיפור מעניין מאוד והקריאה מאוד זורמת וקלילה,אולם, בתור אחות, הכעיס אותי מאוד התאור של הסופרת את הסטודנטית לסיעוד.
היא מציגה לאורך הספר את הסטודנטית כאחות רחמנייה אבל לא במובן הטוב. לאורך הספר מתוארים מצבים שבו בחורים (חיילים) שהגיעו לבית החולים משדה הקרב לאישפוז ,מתיחים לכיוון הסטודנטית הערות מיניות קשות ומביכות והיא לא עונה להם, בתירוץ שהם מיסכנים שראו זוועות במלחמה ולכן מותר להם לדבר אליה כך.
גרוע מכך,בספר מתוארים מצבים שבהם ישנם חיילים (ואף רופא אחד) שמרשים לעצמם ממש למזמז ולגעת בצורה מאוד אינטימית בסטודנטית,והיא לא מתנגדת, מאותו התירוץ.
לסיכום,בתור אחות כואב לי לקרא תאור כזה על אחיות ועוד מפי סופרת שהינה אחות בעצמה....
אך עם זאת,הספר באמת מעניין ומומלץ בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
