בדיוק כאשר נאבקתי בספר שקראתי עליו שבחים רבים ואילו בי הוא לא נגע – נחת בתיבת הדואר שלי קובץ הסיפורים "קפה שחור שותים לאט". "בלעתי" אותו ביומיים. זו איננה ספרות גדולה אולם הסיפורים כתובים בפשטות, ללא התחכמויות והם מאוד קריאים.
הדמות הראשית היא סמדי לוי, ילדה-נערה, אשר עלתה ארצה עם משפחתה מתורכיה היישר למעברת כורדאני הסמוכה לחיפה. כל הסיפורים נסובים עליה, אולם אין ביניהם בהכרח קשר עלילתי.
בחלק הראשון מתוארים החיים במעברה הגדולה בה נתקבצו עולים ממזרח וממערב בעלי רקע, תרבות ומנהגים שונים. המציאות כופה עליהם שילוב ושיתוף פעולה. למבוגרים המציאות היא דלות, אבטלה, קיום והישרדות באמצעים דלים ואילו לילדים יש עולם משלהם המורכב ממשחקים, דמיון ותמימות.
כל מי שגדל בארץ בשנות החמישים ימצא כאן הד לזיכרונותיו הוא. החינוך הקפדני והנוקשה בבית שבו האב היה כל-יכול, הסמכותיות של המורים, התחבולות והתעלולים של החברים מן השכונה, הקוראת בקפה ובקלפים, המבחר המצומצם של תחפושות פורים שחזרו על עצמן מדי שנה, בעל המכולת המוכר בהקפה, "רושם". כל אלה ועוד היו חלק מהחיים אז גם עבור מי שלא גר במעברה.
כאשר מחליטה הממשלה לחסל את המעברה היא מעבירה את יושביה לשיכונים של חברת עמידר בקריות. הדירה הקטנה שמקבלת משפחת לוי עבור שמונה נפשות נדמית בעיניהם כארמון שבו חשמל ומים זורמים. סמדי המתבגרת מגלה עניין בתחומים האופייניים לבנות גילה. יש לה עולם רוחני עשיר והיא מפרשת אירועים שונים בדרך מקורית משלה.
אין כאן עלילה סוחפת, בכל סיפור יש נושא, בעיה ופתרון כלשהו. הסיפורים זורמים. פה ושם משובצים משפטים בלאדינו התורמים אווירה אותנטית. לקראת הסוף יש מספר סיפורים מיסטיים שאליהם לא התחברתי כלל.
המחברת מקדישה את הספר לעצמה "על שהעזתי לכתוב מה שלבי" ועל כך היא ראויה להערכה. היא מודה לבני משפחתה ולזוג שקד מכפר הנשיא אשר עודדו ותמכו בה רוחנית. נראה שמלאכת הכתיבה דרשה ממנה השקעה רבה. אין זה דבר קל ערך לאישה שהיא כבר אם וסבתא לנכדים להתיישב ולכתוב סיפורים המבוססים על תקופת חייה במעברה ובשיכון עמידר.
את הסיפורים, כמו את הקפה, אפשר לקרוא לאט ואפשר מהר, כמוני. בכל מקרה מזומנת לקוראים הנאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
