או ,התחלתי באו ,המלים כנראה נסוגות מול יצירה כזו ,אני חובב של חליפת מכתבים בידי אומנים גדולים ,והספר הזה לא אכזב אותי ,הוא היה מרושל כל כך בלתי מושך לחלוטין לא אחד שבת דודתו היפה תעריץ והיא הבת דודה אולגה בת סנט פטרסבורג האריסטוקראטית מלאת אהבה והערכה עצמית , הוא אומן והיא למדנית והמפגש לאורך פרק כל כך גדול מלא עליות ומורדות אבל מעצים ,הוא איש של משפחה ואומנות והיא של מחקר וחיי אהבה מוצנעים ואמה ברקע המיידי ,אט אט החוקרת מאבדת את תחושת האושר והאומן מתמלא בו ללא הפסק ,כל כך שיחרה לפתחו ובקשה את קרבתו והוא בשלו רוצה לומר את מילותיו לעולם מול הזמן שלא חס ולדאוג למשפחתו המיידית ,המשפחה והאומנות כנראה מנצחים את המחקר וחיי הבדידות .
החכמה של שניהם מילאה אותי,ההתנסחיות פשוטות ועמוקות

בספר הזה נתקלתי יותר מדי פעמים ברשימות ביבליוגרפיות של ספרים וגם בציטוטים מתוכו עד שהחלטתי שהגיע הזמן לקרוא אותו , למצוא את הספר לא היה פשוט ,יש גירסה אחת והיא די ישנה אך למזלי במהלך שיטוט בספריה של משומשים בתחנה המרכזית בת"א מצאתי אותו , התרגום מאוד ארכאי אבל צלחתי אותו בשלום , ללא ספק ספר פוקח עיניים ,בעל עוצמה ונוכחות שמיד חשים , אמר שקספיר העולם הוא במה וכולנו שחקנים כאן אריק ברן נותן את הגירסה הפסיכולוגית חברתית למשפט , הבעיה הנצחית של האדם אמר ברן היא כיצד לעצב את השעות שבהן הוא ער כאשר הרעב לעיצוב הוא לא פחות חשוב מהרעב לגירוי-ליטוף והרעב להכרה ,כצורך למנוע שעמום שהשלכותיו הן יאוש .
אדם נמצא ב3 מצבי אני , אני ילדי , אני בוגר ,אני הורי כאשר כל אחד מהם אמור להיות מאוזן עם האחר כדי שההרמוניה לא תפגע , כאשר הצד ההורי משתלט על האדם והוא הופך לדוגמתי מדי צייתן מדי לאני העליון לצו החברתי באשר הוא הרי הוא לעלול לקפוא על שמריו מצד שני כאשר האדם נכנע ומופר האיזון לכיוון מצב אני ילדי הרי כאן האדם מונע מדחפיו וצרכיו המיידים ואין הוא כשיר להיות בעל יכולת צמיחה , האני הבוגר הוא נמצב האובייקטיבי מעשי מחושב נקי מדעות קדומות ופצעי ילדות .
בעיצוב הזמן האדם משתמש בטכסים ונוהלים בנוסף לבילויים ,שבהם האדם עונה או ממלא אחר מה קיים ולא ממציא את הגלגל , אולם בשאר הזמן וברובו הוא משחק משחקים בהם שלושת מצבי האני באים לידי ביטוי ומתוך העיסקות שהוא עושה נוצרים רווחים , המצב האידיאלי הוא במשולש ערות+ספונטניות+קרבה , בהם קיימת מודעות מלאה , משחקים לרוב (יש גם משחקים טובים )הם מצבים ממלכדים בהם האדם מסיח עצמו או לומד להתקיים בצלו של דפוס מעכב צמיחה ...את השאר תמצא בספר לא אכחיש שהספר שווה קריאה נוספת כדי לרדת לעומקו ואולי בגירסה האנגלית שלו ייטב

בין הספרים הכבדים טוב לעצור להתרעננות אצל מיץ' אלבאום , איש חביב מאוד ,לא קשה לזהות את הרקע הספורטיבי ממנו בא אלבאום , הספר הוא מסירות קצרות במגרש של החיים , מה באמת היה קורה אם היית זוכה ליום אחד נוסף עם אדם כה משמעותי להוויתך וכה יקר לך אך לא ידעת עד שאבדת אותו לתמיד ,הספר הוא אמירקאי שבא לרגש ולפעמים מצליח , במידת מה הוא אמין ,מה חשיבות הקשר האנושי על חווית המלאות והאושר , לפני הקריירה הגדולה והאימתנית והספרים עבי הקרס והאוקיינוסים שמחכים שתצלח אותם ,מה דעתך על "אמא" ,ואולי ,אבא ואולי זוגתך ,ואולי הזאטוטים שלך ,זה קרוב כל כך ונגיש שאפשר להתבלבל

ויש את בנג'מן החמור ,שעסוק בזבוב שצובט לו בישבן

קפקא , ממשיל את החיים בצורה חדה ביותר , כושר מופלא לצייר סבך ולהבהיר קווים , האם הספר מתכון ליאוש קיומי , או הכרה בעובדות הקיומיות, אולי שניהם , היופי כאן משתרבב והרסיסים שלו נמצאים ברבים מיצירות של מי שבאו אחריו ,אניגמה ,קסם , דד אינד ,תהיה

חוויה מיוחדת , סרט אמיץ ,החלום הוא שער הזכרון הראשי שממנו מגיח הבמאי אל עבר חזרה אל העבר שהודחק , חיילים הם בשר התותחים של גחמנים מגלומנים ,שרצי אידיולוגיה למיניהם ,הבמאי לא מוותר למנגון ההדחקה הטבוע בנו , האפאתיה לחיי אדם הרי היא הבת המפונקת של שטיפת המוח ,ועורך מסע אל עבר האדם שבתוכו, הסרט חוטא בנקודה בה הוא לא נותן פנים לאחר ומשאירו לוט בערפל (בג אוריינטאליסטי ידוע) חוץ מסצינת הסיום שבה האיור נופל למול תמונת הנשים הזועקות מול מראות הטבח בסברא ושאתילא , עדיין העניין הוא במיליטריזם המהול באידיולוגיה פטריוטית ....חמש כוכבים ל אורי פולמן

יצירה מינימליסטית נפלאה , תמצות ,זרימה , אלגנטייות , אלבר קאמי פילוסוף האבסורד, הוכתר כסמל של דור שלם עם צאת הזר , הספר עם הכתיבה הנפלאה מציג יש שיאמרו ניכורו של האדם מעצמו מהתרבות והעובדות החברתיות , ויש שיאמרו זהו שיוון הנפש ,המצב האידיאלי עבור האדם , אני אישית קינאתי בקלות ,ביופי המתגלגל ללא דופי ,שיוון הנפש לא להתרגש מכלום ,אדם ללא מסיכות ה (עשה ואל תעשה , בעל ערך וחסר ערך ) , אומנם הוא הורג ערבי בדרך בגלל השמש היוקדת ,אך האם זהו הצרפתי העייף בשלהי הקולוניאליזם באלג'יר ובשאר המושבות , אדם מנוכר שאיבד כל אחיזה במציאות שלו כבן אנוש,מבחינה ספרותית גרידא מדובר במאסטר פיס , פסיכולוגית יש כאן קטעים עוצרי נשימה בעיקר שעת ההמתנה שלו לעונש המוות וכיצד מתבהר העולם והופך לאינסופי , מוסרית ,אלבר קאמי גוזר את דינו של הגיבור , ובכך אולי מעמיד אמת מוסר מסויימת , אולם על הדרך חובט ללא רחם בתרבות העל אשר מקדשת ערכים נבובים לדעתו ומתבוססת בצביעות ,תקראו , אך ראו הוזהרתם

בית לנפש ספר שעורר בי השראה בחלקו ,אך לעס את עצמו בחלקו האחר , הכותב-פסיכואנאליטיקן יעקב מטרי מחפש בעזרתו של ויניקוט את הבית הראשון שאליו אנחנו נשאף תמיד החוויה ההרמונית ביותר הצלולה ביותר הזכה ביותר ,ויניקוט הוא איש מעניין ביותר ,איש הספונטניות והיש להבדיל מהאין והתאוריטיזציה של כל דבר , הוא רוצה לעסוק בתנאים לחוות את החיים ופחות לחפש את הפתולוגיה בכל דבר ובמה לא עובד , הוא מתחיל בשאלה אחרת , איך מאפשרים לצמח החיים לגדול ולפרוח ולא מנכסים חונקים נצמדים מדי או מתרחקים וזונחים הרי נוסחת החיים כבר בפנים ,איך נותנים (מאפשרים )לעצם החיוניות להיות ולקיים את עצמה , המחבר מעצם התחברותו לויניקוט מזמין את הקורא בחמימות ובאנושיות רבה כמיטב המסורת הוינוקוט...ת ,לטעמי התועלת בספר היא ההכרות והיישום של המושגים של ויניקוט , הספר מנסה להיות לירי פואיטי לפעמים מצליח לו ולפעמים לא וכשזה קורה אז יש חזרתיות דומה למשפט הזה שכתבתי בתחילת ביקורת ( החוויה ההרמונית ביותר הצלולה ביותר הזכה ביותר ) ,מילים שמנסות להגדיר אך הן מעייפות ומרחיקות ,די לפעמים במיקוד מסוים כדי לתאר מצב (אני תמיד נופל לכתיבה אסוציאטיבית כמו המחבר כיאה לבעל אונה ימנית מפותחת )
בספר אהבתי את הפרק שבו צוטטו אדוארד סעיד ופרימו לוי וסיפורה של ורגינה וולף ,וכן נהניתי מהפריזמה על מסעוד חאן פסיכואנאליטיקאי מוסלמי אמירקאי שיצא לי להכיר לראשונה ,הפנס שבו מחזיק הכותב והשטח אליו מופנה האור הינם מסקרנים ומעשירים ,תודה למחבר .

הספר לא חוטא בחטא הפטרנליזם ובזה דיו , קראתי מזמן ונהניתי , משך אותי אותו מפגש בין הפסיכיטריה המערבית לעולם אחר בעל רציונאל שונה בתכלית ,דבר שהוא החוויה האישית שלי לפעמים