****
סוכן מוסד בסנט-פטרבורג מתאהב באישה מקומית. זה הכול. מישקה בן-דוד לוקח את הגרעין הבסיסי הזה ומעבה אותו במיומנות מפתיעה לכדי סיפור שהוא לא בדיוק ספר הפעולה הסטנדרטי עם מזימות חובקות עולם בסגנון דניאל סילבה, שבו סוכני המוסד הם אנשי ברזל מלאי פאתוס שמצטיינים במיטה ובברטה, וגם לא בדיוק סיפור אהבה בין מרגל-שבסוף-יתגלה-כמשהו-אחר למקומית-שגם-היא-עשויה-להתגלות-כמשהו-אחר, אלא סוג של שילוב בין השניים, שילוב שמראה את הצד האנושי שיש לסיפורים (שרובנו יודעים רק את קצותיהם) שנמצאים בשולי החדשות, סיפורים על מדעני גרעין איראניים שמוצאים את מותם בנסיבות מסתוריות, יירוט של ספינת נשק תמימה לכאורה בים האדום אל מול חופי סעודיה, או סיכול ירי טיל נ.מ. על מטוס אל-על במדינה במזרח אפריקה. מאוד קל לשכוח שלאנשי הצללים האלה יש בנוסף לצד המסתורי, הקטלני לעתים, גם צד אחר, רגיל, צד שחוסך לפנסיה ודואג לילד חולה או להורה מזדקן, או כזה שמנסה למרות התנאים הלא-פשוטים לשמר חיי נישואין או אפילו מראית עין של כאלה. אם תרצו, הדאגות שיש לכולנו, על פשטותנו וחיינו הרגילים למשעי.
ב., סוכן המוסד בפנסיה שהעביר אליי את הספר, אמר לי בקול נמוך שהספר אמין, אמין מאוד, ושאת המתרחש בו יכול היה לכתוב רק מישהו מבפנים שיודע איך הדברים עובדים, כמו שאכן היה מישקה בן-דוד. אבל גם אילו לא היה ב. מעיד על אמינותו של הספר, לא הרגשתי במהלך הקריאה את הגמד הנודניק שמופיע אצלי על הכתף כמעט בכל ספר מהז'אנר הזה, שפורש את ידיו וצועק לי באוזן, מה?!! איזה פאקינג בולשיט! אין מצב!
מישקה בן-דוד יודע לכתוב ויודע לספר סיפור. הוא מכניס לספריו מספיק פרטים "מוכמנים" כדי שנרגיש שזה אמין, ובמקביל גם נכנס לנבכי נפשם של גיבוריו ובכך שובר את הסכימה הטכנית-משהו שמחוייבת יותר לסיפור המתח מאשר לדברים שעוטפים אותו, והתמהיל הזה הוא די יוצא דופן, לפחות בז'אנר של ספרי הריגול. אמנם ג'ון לה-קארה עושה את זה בספרים שלו (וגם סופרים אחרים), אבל לתחושתי גם הטון המקומי הישראלי וגם המינונים הנכונים-יותר בכתיבה של בן-דוד, הופכים אותו ליותר קל לעיכול עבור הקורא הישראלי.
אלא שמשהו במשלב השפה הגבוה מדי שבן-דוד משתמש בו, ובנטייה שלו לרומנטיקה גסה על כל גווניה, הופכים את הגיבור שלו לקצת פוץ ואת הכתיבה לטבעית פחות, על גבול הפלצנית. לא קראתי הרבה סופרים שיודעים לכתוב על סקס, ובן-דוד לא יוצא דופן בהקשר הזה. תיאורי המין שלו מפורטים ומגושמים, ויש בהם משהו גברי וגס ולא-נעים. אבל יותר מהכול, לא הצלחתי להניח בדיוק את האצבע על מה בדיוק מפריע לי בספר, כי כל מה שתיארתי קודם הוא בהחלט נסלח, ואז הבנתי שלמרות שכתובים שם המון דברים שעשויים לעניין אותי או שאמצא בהם קווים מקבילים לחיי ולקונפליקטים שאני מתמודד איתם בעצמי, לא הצלחתי להזדהות או להרגיש רגש חזק כלשהו, עצב או שמחה או פחד או כאב, וכל הקריאה שלי היא שטוחה, "מלמעלה". חוסר הרגש הזה נובע מהנטיה של בן-דוד לתאר בפרוטרוט את גיבוריו והרגשות שלהם, ופירוט היתר הטכני הזה עוזר לי להבין מה קורה בעלילה ולגיבורים, אבל מונע ממני את תחושת הניצחון העלומה אך ההכרחית של להבין דברים בעצמי, דווקא מתוך מה שלא כתוב. בשביל זה צריך משהו קצת יותר מורכב, ואת זה, לצערי, כנראה אין למישקה בן-דוד.
