זהו ספר יפהפה מבחינה ויזואלית והשראה אינסופית לעוסקים במלאכת יד באשר הם. דבר המרפאה בעיסוק- מצוין לעבודה על תפישה חזותית, מניה, התאמת כמות למספר, ניתן להמציא עם הילד סיפור קטן על כל דף לחוד ועוד ועוד.

ספר חמוד לפעוטות. קניתי אותו לפעוטה של חברים והיא מתעקשת לקרוא אותו שוב ושוב. מכריכת הספר מלוות אותנו עיניים עגולות מתוך החורים, ובכל פעם הן שייכות לחיה אחרת. הילדה מאוהבת, מלטפת את החתול והטלה, מחכה בקוצר רוח לתמונת הסיום ומיד דורשת להתחיל מהתחלה. מה שקסם לי בספר הוא הטקסט הפשוט, שאינו מטופש כמו בספרים דומים לזה אלא מכבד את האינטיליגנציה של הילד ושל המבוגר המספר.

שלושה שירים מוכרים ואהובים של לאה גולדברג: "מדוע הילד צחק בחלום, "פזמון ליקינתון" ו"מה עושות האילות בלילות?" בפרשנות חזותית מופלאה של המאיירת כריסטינה קדמון. בימים שחלפו מאז קניתי אותו לפעוטה של חברי שרתי לה אותו המון פעמים ובכל פעם מצאתי פנינים חדשות שנחבאו ממני עד אז. גם הפעוטה מאוהבת בו, וילדים בני שנה וחצי לא משקרים באהבה.

בשנה האחרונה נחשפתי לפרקים נבחרים מספריו של יאלום כחלק מרשימת קריאת החובה במספר קורסים שלמדתי. זו לי הפעם הראשונה בה קראתי ספר שלם מפרי עטו.
הספר מתחיל בחלום ונגמר בחלום, ובשני החלומות החולם פעיל ומכוון את החלום לפתרון הקונפליקט המוצג בו. בין חלום לחלום, מתוארים סיפורי טיפול שונים שעוסקים בהתמודדות עם המוות. גישתו האקזיסטנציאליטית של יאלום שוללת מכל וכל אמונה בחיים שלאחר המוות ובהמשכיות התודעה אחרי הגוף. לטענתם, חרדת המוות מלווה את כולנו מיום לידתנו עד יום מותנו, אך היא יכולה להוות כלי מעצב ומצמיח. חוויות של קרבה למוות, כגון מחלה סופנית, מותם של אנשים קרובים וכו', יכולות להעמיד אותנו בפני ארעיותם של החיים ולעודד אותנו למלא אותם בתוכן ובמשמעות. כל סיפורי הטיפול בספר מספרים את הסיפור הזה, יחד עם סיפורו של המטפל האקזיסטנציאלי, שמטופליו מערערים על תפישתו בכל עת.
הסיפור האחרון הוא מעין משל סוריאליסטי מקאברי, בו פותר המטפל האקזיסטנציאלי בן דמותו של יאלום קללה עתיקת יומין שרובצת על שושלת נשים זה שלושה דורות. חתול מפלצתי רודף את מאהביהן של הנשים בחלומם וגורם להם לברוח באימה ולשכוח את הלילה שבילו איתן. המטפל, כמשתתף פעיל בחלומו ולא כקורבן סביל שלו, מעמיד את החתול המפלצתי מול חרדת המוות שלו עצמו ומעודד אותו למלא את הגלגול התשיעי והאחרון שלו בתוכן ובמשמעות.
קראתי את הספר לאט, פרק אחר פרק, במשך שבועיים ימים. אמיתות קיומיות אינן חומר קריאה קליל שזורם במהירות בתוך יום- יומיים. קראתי כל פרק שוב ושוב, לעסתי שוב את הכתוב בו, וכעת אני מעכלת. כתיבתו של יאלום כנה ורגישה, מלאת חמלה והומור עצמי. ההשראה נובעת מכל אות, משקה את זרעי ההבנה שבמוחי ומדשנת את שורשיהם. בקרוב אפרח.

האמת שרציתי לכתוב משהו מנומק שיסביר למה הספר הזה כל כך גאוני בפשטותו, ואז מצאתי מאמר שעושה את זה הרבה יותר טוב ממה שאי פעם חשבתי שאוכל. אז הנה, מומלץ בחום:
http://wiki.tau.ac.il/maphilos/index.php?title=Prof._Groover_-_Our_kids_logic_teacher&redirect=no

המנון לליבוביץ איננו ספר שמקל על הקורא בו. הדמויות בו, כיאה לנזירים קתוליים, מדברים הרבה בלטינית ומשתמשים במשלים מעולם המושגים הנוצרי, שהקורא העברי נזקק להערות השוליים כדי להבינן. ככל שהעלילה מתקדמת, הסופר מרשה לעצמו לסמוך על האינטיליגנציה של הקורא ומסביר פחות ופחות. פעמים רבות מצאתי את עצמי קוראת את אותו הפרק פעמיים על מנת להבין מה התרחש שם, מי אמר מה ומי נגד מי. החידות רבות מהפתרונות.
היה שווה להתאמץ. בזמן האחרון יש לי משיכה לספרים פוסט אפוקליפטיים, המתארים את העולם שאחרי סוף העולם. המנון לליבוביץ הוא אחד הטובים שבהם, וגדולתו בכך שהוא מתאר פרק זמן של אלפי שנים, בהן משלימה האנושות סיבוב נוסף בגלגל הענק של בריאה והשמדה. השמות משתנים, הטכנולוגיה מתפתחת, אך העיטים ממשיכים לזלול את שאריותיהם של בני האנוש שהשמידו זה את זה והיהודי הנודד ממשיך במסעו. כדברי קהלת בן דוד, מלך בירושלים: "דּוֹר הולֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עומָדֶת׃ מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ יֵשׁ דָּבָר שֶׁיאמַר רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא; כְּבָר הָיָה לְעולָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ׃ אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן, עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרונָה׃ כִּי בְּרוב חָכְמָה רָב־כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב."
האם נצליח להימנע מהעתיד שמתאר מילר? אולי, אם יהפוך "המנון לליבוביץ" ספר חובה בתכניות ללימודי פיזיקה ומדע המדינה, יחשבו מדעני האטום ומנהיגי המדינות שנית לפני שימיטו על העולם שואה.

ישיבת הצוות החינוכי של בית הספר היסודי בסנט פיטרסברג, מיזורי:
המחנכת: שלום לכולם, התכנסנו כאן כדי לדון בתפקודו של התלמיד תומס סויר בכיתה. כידוע לכולם, תומס מהווה גורם מפריע בכיתה ובבית הספר מאז תחילת לימודיו במוסד שלנו, הישגיו הלימודיים נמוכים מאוד ביחס לבני גילו, הוא נוהג להפריע בכיתה, להתעלל במורים, לפטפט בלי רשות עם חבריו לספסל הלימודים ולהכות אותם בהפסקות. כמו כן הוא נעדר פעמים רבות ללא סיבה מוצדקת, אינו טורח להכין את שיעורי הבית שלו, ספריו ומחברותיו מוזנחים ולרוב הוא אינו מביא אותם כלל לשיעורים. עם זאת, ניכר שלתומס פוטנציאל רב שהוא אינו מממש. בשיחות איתו ניכרת האינטיליגנציה הגבוהה שלו, אך כפי שאמרתי קודם, הישגיו הלימודיים נמוכים מאוד. הזמנתי את הפסיכולוגית החינוכית להתייעצות.
הפסיכולוגית: תודה. אכן, ערכתי לתומס סוללת אבחונים מקיפה, בה נמצא כי לתומס אכן אינטיליגנציה גבוהה מאוד ביחס לבני גילו, הוא נער חביב ונעים בעל דמיון עשיר וידע כללי רחב. עם זאת, באבחון נתגלו קשיים חמורים בקשב המתבטאים במוסחות רבה, פעלתנות יתר ואימפולסיביות. אני ממליצה על הפניה לנוירולוג ילדים לשם קבלת ריטלין שיסייע לתומס להיות פנוי ללמידה. כמו כן, הייתי ממליצה גם על טיפול בריפוי בעיסוק וטיפול רגשי כלשהו, לחידוד ההבדל בין דמיון למציאות, שניכר אצל תומס בלבול ביניהם.
העובדת הסוציאלית: אני מסכימה עם האבחנה של הפסיכולוגית, אך יש להתייחס לרקע ממנו מגיע תומס ולשקול בנוסף התערבות סוציאלית ומשפחתית. תומס הינו יתום מהוריו, חי עם דודתו הקשישה שמכה אותו מדי יום ביומו. הוא אח שני מבין שלושה, ונמצא תמיד בהשוואה לשני אחיו, המוכרים לנו כממושמעים ומסודרים. יש לי יסוד להאמין שהוא מסתובב בחברה מפוקפקת שעלולה לדרדר אותו לפשע. תומס ומשפחתו אינם מטופלים ברווחה, ויש מקום לפנות אליהם ולבקש את התערבותם.
המחנכת: אם כן, אני מסכמת את הישיבה שלנו בהמלצה להפנות את תומס לקבלת ריטלין ולהמשך טיפול בריפוי בעיסוק ואצל הפסיכולוגית. העובדת הסוציאלית תדווח ללשכת הרווחה על המצב הקשה בבית ועל הסיכון בו מצוי הילד.

קשה לי להתחיל את הסקירה על "חייבים לדבר על קווין". נראה שרוחו המטרידה של הספר נאחזת בי גם 24 שעות לאחר גמר קריאתו.
איכותו של ספר נמדדת גם ביכולתו להשכיח מהקרוא שמדובר בסיפור בדיוני, ולהכניסו בטבעיות גמורה לעולם שבורא הסופר. איכות נוספת היא היכולת לגרום לקורא להזדהות עם התנהגויות, איך לומר, שנויות במחלוקת. הדוגמה המאלפת ביותר לכך היא כמובן "לוליטה", ספר שבו הקורא המבועת מוצא את עצמו מזדהה עם מניעיו של פדופיל ורוצח. ב"חייבים לדבר על קווין" אנחנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם האם שאינה מחבבת את בנה. לא רק מאז שביצע טבח המוני, אלא מרגע לידתו היא מזהה בו ראיות לאישיות פסיכופתית, מאיימת, מניפולטיבית וזדונית. הקורא משפשף את עיניו בתימהון ושואל את עצמו: "הייתכן שאם תחשוב ככה על ילדה? הייתכן שאני מתעב את התינוק הזה?"
ועולה כמובן שאלת השאלות: האם באמת יש לקווין אופי מרושע מאז לידתו, או שמא היחס המנוכר של אמו אליו, והיעדר הצבת גבולות מוחלט מצד אביו, הם שיצרו את המפלצת שהפך להיות?
הספר הינו גם ביקורת חריפה וצינית על התגשמות החלום האמריקאי הבורגני, שיוצר מפלצות כמו קווין בכל רחבי ארה"ב.
ספר חזק. קראו בהזדמנות הראשונה שיש לכם.

מדי פעם אני מסתובבת בספריית האוניברסיטה ושולפת ספר אקראי מהמדף. לעיתים קרובות הספרים האלה ישנים מאוד, כרוכים מחדש בכריכת בד, ללא תקציר או רמז כלשהו לגבי העלילה בכריכה האחורית. כך שלפתי לגמרי במקרה את "אנשים פשוטים", באיזור הכללי של "קן הקוקיה" שהיה מטרת החיפוש המקורית שלי, מבלי שיהיה לי רמז קל שבקלים על מה הוא.
כמה הופתעתי לגלות, כשהתחלתי לקרוא בו, שגם "אנשים פשוטים" עוסק באדם עם מחלת נפש. הוא מתחיל מהנקודה בה נגמר "קן הקוקיה"- השחרור מבית החולים וההתמודדות עם העולם שבחוץ, עם הסטיגמה, עם החזרה לסביבה שבה קרתה ההתדרדרות.
קונראד, גיבור הספר, הוא נער בן שבע עשרה שביצע ניסיון אובדני והיה מאושפז במשך שמונה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי. הספר מתחיל כחודש לאחר השחרור, ומלווה את קונראד בתהליך המכאיב של החזרה לחיים ושל ההתבגרות. תהליך ההחלמה של קונראד מלווה על ידי פסיכיאטר יוצא דופן ונערה בה הוא מתאהב. הפסיכיאטר והנערה דומים זה לזה בעיניהם הכחולות החודרות, ויש בכך כדי להעצים את התפקיד המשותף שלהם בחייו.
במקביל לתהליך ההתפתחות של קונראד, עוברים הוריו תהליך הפוך של ניכור והתרחקות. ככל שמצבו משתפר, כן היחסים ביניהם מתדרדרים. פרקי הספר מסודרים לסירוגין, אחד מנקודת מבטו של קונראד ולאחריו פרק מנקודת מבטו של אביו, קאל, החווה את הדאגה לבנו יחד עם ניכור גדל והולך בינו לבין אשתו.
לכאורה, זהו סיפורם של אנשים פשוטים. משפחה אמריקאית "אידיאלית" של שנות השבעים: האב עורך דין מצליח שטיפס בכוחות עצמו מן האשפתות; האם עקרת בית למופת, יפהפיה, פעילה במועדון הגולף והברידג' המקומיים, בת למשפחה עשירה; שני הבנים ספורטאים מוצלחים; מתגוררים בבית גדול ומטופח בפרבר שלרחובותיו שמות של ציפורים ושתי מכוניות חונות במוסך שליד ביתם. ובכל זאת, כלום אינו פשוט. בארונות המסודרים כלפי חוץ מתחבאים שלדים, מתחת לדשא המטופח נובע מעין של רפש. נישואיהם המושלמים כלפי חוץ של ההורים נרקבים מבפנים, והבן המנומס, הנוח, הספורטאי והתלמיד המצטיין מנסה להתאבד ומתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי.
שתי הדמויות הראשיות, קונראד וקאל אביו, מורכבות ומעניינות. בתהליכים ההפוכים שמתרחשים בחייהם, סביב אותן סיטואציות, הם גדלים ומתפתחים. דמותה של האם, לעומתם, שטחית ומעוררת סלידה ככל שלומדים להכירה. ניכר שהיא מנוכרת לבנה ולבעלה, ומתייחסת אליהם כאל סמלי סטטוס בלבד בעולמה הבורגני. התיאורים המרובים של חיצוניותה מדגישים שלמעשה זה הערך העליון שסביבו סובבים חייה. הספר מנפץ בזה אחר זה את אליליה של הבורגנות האמריקאית: השליטה העצמית, החיצוניות מעל לכל, התא המשפחתי השלו. במקומם עולה דמותו של צעיר מבולבל, דיכאוני, ציניקן, שלומד לחיות מחדש בחברה שאינה סולחת לאדם על חולשתו.