מחשבה אחת:
היא קצת התרגלה לזה שמדברים עליה בנוכחותה בגוף שלישי, אמא שלי, וזה אפילו מצחיק אותה לפעמים. "מה היא רוצה?" שואל אותי בחור בן שלושים שכנראה חושב שאם יש לך קמטים ומלווה אותך אישה בת חמישים, את כבר לא מסוגלת להבין או לדבר. "אין לי מושג". זה מה שאני עונה בדרך כלל, אלא אם כן הוא מדבר באופן שמגרד לי את קצות העצבים ואז אני גם טורחת להוסיף "נראה לי שהיא שומעת". יש כאלה שגם זה לא שובר אותם. הם פונים אליה באותו הטון שגננות מסויימות, אותן גננות שאין להן שום אשליות או תקוות ביחס לרמת המשכל שהילדים שהופקדו אצלן מחזיקים בה, אימצו לעצמן.
לפעמים היא גם מנצלת את זה. נגיד עכשיו, עם הקורונה, היא הכינה מראש את המשפטים המבולבלים שתגיד לשוטר אם יעצור אותה כשהיא עושה את ההליכה היומית שלה על הכביש לירקונה, אבל בסך הכל אני חושבת שלא קל לה עם זה.
מחשבה שניה:
במשך די הרבה שנים ביקרתי במחלקות שיקומיות יותר מפעם בשבוע. דודה שלי שברה לראשונה את עצם הירך כשהיתה בת שבעים. מאז, במשך כעשרים שנה, נכנסה ויצאה. ניתוח ועוד ניתוח ועוד ניתוח. היא אף פעם לא חזרה ממש ללכת ובעשר השנים האחרונות בקושי עמדה ואחרי כל ניתוח הועברה לכמה חודשים למחלקה שיקומית בבית חולים רגיל או לבית חולים שיקומי. אותנו לימדו שאם מישהו במשפחה חולה אסור להשאיר אותו לבד. בכל רגע נתון צריך היה להמצא איתה מישהו מהמשפחה. ככה זה. לקח לי כמה שנים להבין שלא רק שזה לא חייב להיות ככה, אלא שזה אפילו יכול להעיק או להטריד. דודה שלי דוקא היתה מרוצה מהסידור הזה, אולי מפני שהיא לא ידעה לקרוא ורוב העניין שלה בחיים היה קשור בשיחות עם אנשים.
כשאני חושבת על זה, זה לגמרי לא מפתיע שמ', בת של בן דוד שלי שהיתה מאד קרובה לסבתא שלה, הכירה את בעלה ברמבם, כשדודה שלי היתה מאושפזת והוא היה חייל שהגיע עם אפנדציט והתעלמו ממנו. היא כבר ידעה להתנהל בבית חולים.
אחרונה להיום:
זה ספר על זקנה. על זקנים וזקנות בבית חולים שיקומי. כשקנז כתב אותו הוא עוד לא היה זקן (טוב, הכל יחסי. הוא היה בן 54, רק שנתיים מעלי. ילד). הזקנים שלו, הגברים, הם שרמנטיים, לא צפויים, פרובוקטיביים, שום דבר אין להם שקושר אותם לסטריאוטיפים של זקנה. ואילו הנשים - נרגנות, קנאיות, פרנואידיות, מאמינות שכולם מחפשים את רעתן, חוץ מנפש חופשיה אחת שמהר מאד מתברר שהיא פשוט משוגעת.
אולי הוא היה זקוק לסטריאוטיפים כדי ליצור תיאור של עולם קוהרנטי שיש בו הרבה שנאה וקנאה וקטנוניות ואגואיזם ותאוות בצע ורק מידי פעם רגעים של אהבה וסולידריות וחמלה ויופי. ויכול להיות שהוא בוחר בזיקנה מפני שאין פה מסכות, כאילו אין כבר מה להפסיד או להסתיר וכבר לא מוכרחים להיות פוליטיקלי קורקט כך שאפשר לראות את החיים במערומיהם ולתהות לגבי כמה יש בזה, גם ביחס להוה ובעיקר לגבי העתיד.
ואני עוד חושבת, שעל אף הסטריאוטיפ, רוב הזמן הוא מצליח לשכנע באמינות של הדמויות שלו.
נ.ב.
ספרות מקור לעולם תשאר קשורה בזמן בו כתבו אותה. אין תרגום מחודש לשפה עכשווית, כך שצריך להשלים עם תחביר מיושן ושפה רצינית. במקרה הזה, רצינית מידי. "בימי שבתה במקום הזה", "גוזם את השיחים עד היות להם גובה אחיד", משפטים מימים שבהם היה פער בין שפה ספרותית (ונמלצת) לבין שפת הדיבור. ובכל זאת, בתוך הכובד הזה, הוא בונה שפה אותנטית, השפה שבה מדברים ביניהם הזקנים, שפת מהגרים משובשת של ילידי מזרח אירופה, שדוקא אותה קל היה לי יותר לזהות.
