כמעיין המתגבר הוא פילוסופיה. הוא מסמך פרובוקטיבי, קיצוני ואכזרי, של תפישת עולם שקצת ירדה מהפסים. לעיתים אנשים טועים לחשוב שמדובר בספר הדרכה, אך שוכחים שבסופו של דבר, "כמעיין המתגבר", הוא רומן. וכרומן הוא מעולה. צריך להתייחס לדעות הנאמרות בספר בעירוב ולא לבלוע אותם, למיין אותם לפי מה נכון לגבי הקורא ומה לא.
הזמן: שנות ה-20 של המאה הקודמת. המקום הוא ניו יורק. הווארד רוארק הוא הנושא, אדריכל צעיר שחותר כנגד המוסכמות ונלחם על עקרונותיו בכל מחיר. הוא לא נותן לדעותיהם של השאר להשפיע עליו, ומפתח סגנון אמנותי משלו, המנוגד למקובל בכל העולם הארכיטקטורה. הספר מתחיל כשאותו רוארק מגורש מהאוניברסיטה בה הוא לומד, על אף כשרונו בתחום, בגלל שירטוטיו ה"מבישים" (בעיני מוריו), ומאותו הרגע הוא סופג מהלומה אחר מהלומה מן הבריות, ויורד לתחתית של התחתית – אבל נשאר בדעתו ולא מוותר.
מנגד, פיטר קיטינג, ההפך הגמור. תלמיד מצטיין של אותה האוניברסיטה, כוכב עולה בעולם הארכיטקטורה. לקיטינג אין ממש דעה – הוא נסחף אחרי הזרם, עובד קשה ומצליח. הוא אדם חברותי שסולח ומתחרט. השניים מתחרים אחד בשני, כאשר הראשון מייצג את המסורת העתיקה, ואילו השני את האינדיבידואליזם – דעת הפרט .
הארכיטקטורה לא באמת חשובה. עלילת הספר יכלה בקלות להתמקד בנושא ובזמן אחר בהיסטוריה. בסופו של דבר, "כמעיין המתגבר" אינו ספר על בנינים, אלא על האנשים שבונים אותם. ואנשים אלה מוצגים במלוא הדרם – וחרפתם – עירומים לעיני כל, חסרי סודות. ראנד לא מרחמת על הקורא – היא מנחיתה עליו את ריבוי צדדיו של האדם ואל מחסירה אף פרט. בתחילת הספר היא אמנם מציגה את הדמויות יותר כרעיונות ופחות כבני אדם, כסמלים התלויות על הקיר של החברה האנושית, אך ככל הספר מתקדם כמו מתמוססים אותם סמלים, מתערבבים זה בזה, משתנים ומתגלים כלא מושלמים כלל וכלל. הקורא מקבל את זהותו של הקורא כמובנת מעליה, ובוחר כבר בעמודיו הראשונים של הספר את הדמויות האהובות עליו ואלה הפחות – אך מגלה שקשה לחלק ככה אותם. הן משתנות מעמוד לעמוד, והקורא מוצא עצמו מבולבל, לא יודע מה לבחור.
האינדיבידואליזם בספר מתגבר ומתגבר ככל שהעלילה רחבת היריעה מתפתחת, עד שיוצר תחושת מחנק וגועל. ככל שאתה מתקדם וקורא על עלילותיהם של הווארד ואהובתו, האינדיבידואליסטים חסרי הפשרות, אתה שואל את עצמך: "האם הם באמת מאמינים במה שהם עושים? או שהם עושים, אפילו טעויות, מורידים עצמם לתחתית על מזבח האינדיבידואליזם, משקרים לעצמם שהם צודקים (בהכרח בגלל זוהי דרכם שלהם), גם כשהם טועים?
דמותו של רוארק היא קרה ולא ידידותית. היא אמנם מחושבת, אך באף אחד מהמקרים היא לא מביאה לא טוב. היא אמנם שומרת על "כבודה", כביכול. לעומת זאת, קיטינג הוא אדם שמתגלה לאורך הספר כאחד שמצליח אך ורק בזכות אחרים. הוא נבוך, רגשן, ומעל לכל – אנושי. תחת שרביטה של הסופרת, הוא נתפס בעיני הקורא כמעין "אפס". הקורא אמנם בעודו, כי הוא דמות כזו שאי אפשר שלא לרצות בטובתה, אך בו באותו הזמן מזלזל בו – כשבעצם הוא זה שמצליח! רוארק, לעומתו, הוא לאמיתו של דבר, לפחות ברוב הספר, לא יוצלח, אך הקורא תופס אותו כדמות נשגבת, למרות שאין באמת סיבה מוצדקת לכך.
וכך מבצעת איין ראנד, אולי בלי שהתכוונה לכך, תרמית: היא גורמת לרוארק להיות דמות מוערכת על הקורא – מוערכת, לוא דווקא אהובה – וכל זאת בשל היותו קר ונוקשה, שחצן מתנשא. אדם אשר מתנהל בקודים של אדישות ובדייקנות. איין ראנד כותבת עליו בצורה כזו שאי אפשר שלא להעריצו ממש על הדרך בה הוא גורם לאנשים איתם הוא מדבר להרגיש חסרי אונים, להעריץ אותו בגלל קודיו ההתנהגותיים – אך למעשה, בסופו של דבר, לא הם שמביאים לו את התהילה. נהפוך הוא- הם רק פוגעים בו, שוב ושוב, מפילים אותו. אך גם כשהוא נופל, הוא בטוח בצדקתו כקדוש מעונה, ואיתו גם הקורא. כל הדמויות שמאכלסות את "כמעיין המתגבר" – וישנן רבות – עוברות שינוי זה או אחר במהלך הספר. רק רוארק נשאר בשלו, נשאר בשלו ובדרך של ייסורים, מצליח.
"כמעיין המתגבר" הוא ספר על אנשים שנתנו לאידיאלים להשתלט עליהם, והופכים – בעיני עצמם – לייצוג הולם של הרעיונות בהם הם מאמינים. אלו אותם אנשים, כנגד הסוג השני, האנשים ה"נורמאלים" , כמתואר בספר "אנשי החיים המשומשים". אותם נורמאלים הם האנשים הבלתי מושלמים, שטועים, לומדים ומרגישים. ענקי-האידיאלים רומסים אותם, משתיקים אותם, משעבדים אותם. אך אנשים הם לא אידיאלים, ואף אחד הוא לא באמת מושלם. הם רק חושבים שהם כאלה. יכול להיות שהסופרת לא התכוונה שאתייחס לדמויות בגישה זאת, ומעל לספר מרחפת אותה הרגשה כולם עושים זאת בצורה ברורה, חוץ מאחד שעיניו גורמות למדבר אליו להרגיש לא בנוח. הוא רק שותק. שותק ובונה בניינים.
לעוד ביקורות והגיגים אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/
