גם השמש היא כוכבניקולה יון10"אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות." (אלברט איינשטיין) אין לי אל מי לבא בטענות על ביזבוז הזמן חוץ מאל עצמי שנתתי צ'אנס לספר שני של סופרת שהספר הראשון שלה היה אכזבה גדולה. בעוד הספר הקודם ("הכל, הכל") סבל קשות מחוסר אמינות ומחורים רבים בעלילה ,הפעם הסיפור באופן כללי יותר ריאלי אבל כל הסתעפות העלילה מאד לא אמינה (אין לי בעיה עם דברים לא מציאותיים ,זה היופי בספרות, אבל בבקשה שיהיה אמין) הסיפור כולו מתרחש ביום אחד בניו-יורק ומעלה דווקא נושאים חשובים, בעיקר לנוער, כמו בחירות אישיות לעומת רצון ההורים, חיי מהגרים בארצות הברית ואהבה חוצת מגזרים. שתי נקודות שקצת מצילות את המצב, *כמו בספר הראשון גם כאן הגיבורה הראשית היא בחורה אפרו-אמריקאית .זה נובע מרצון וצורך מכוון של הסופרת שיהיו גיבורות כאלו שילדות יוכלו להזדהות איתן *צורת הכתיבה המלאה במחשבות של דמויות משנה ודברים המופיעים בספר מפריעה לרצף ומעצבנת, מה שכן זה נותן לקורא אפשרות לקרא על דברים ש"מאחורי הקלעים"
מה זה אומר כשגבר נופל מהשמייםלזלי ננקה ארימה10בדרך כלל אני נמנעת מספרים המכילים סיפורים קצרים (למעט אתגר קרת), ההרגשה הזאת שאתה קורא סיפור ומתחיל להכיר את הנפשות הפועלות ובום! הוא נגמר , קצת מבאסת הפעם לקחתי, השם של הספר שיעשע אותי והייתי צריכה ספר קליל לשבת נתחיל מהסוף, הספר לא קליל. כל הסיפורים עוסקים בנשים, רובן במקומות ובסיטואציות קשות, אם שנאלצת להשאיר את הבת עם בעלה באפריקה ונוסעת ללמוד בארה"ב , בחורה אמריקאית שנוסעת לבקר נערה קרובת משפחה שילדה תינוק הגדל כאחיה ומה באמת זה אומר אם גבר נופל מהשמים?? העובדה שיש עיסוק חוזר בנושא דומה מוסיף לקריאה ועוזר לספר להיות יותר אחיד מאוסף סיפורים. למרות שכל סיפור הוא בן מספר עמודים בסך הכל, הסיפורים מצליחים להיות שלמים בדרכם שלהם ולהעביר הרבה מאד. יש כמה סיפורים שהייתי שמחה לקרא באורך מלא ולדעת עוד...
הצרה עם נשיםג'קי פלמינג9"ב700 השנים שבין הילדגרד מבינגן לג'יין אוסטון לא ראו בעין יפה כתיבה של נשים, משום שכתיבה דורשת מחשבה, דבר העלול להערים קשיים בזמן הלידה" ספר מר-מתוק ומעורר מחשבה על התהליך ההיסטורי שעברו נשים ולמה בעצם לקח להם כלכך הרבה שנים להגיע להישגים ומה באמת חשבו הגברים החכמים והוגי הדעות בעבר (מי יתן וזה היה נגמר בעבר) על נשים ספק קצר מלווה בציורים שמוסיפים להומור ולשנינות "אפילו אם מנעו המחוכים אפשרות לנשום, נשים ללא מחוך היו קורסות...המחוכים אף שיוו לנשים מעין יופי ענוג וחולני, אפילו אם אביריהן הפנימיים היו מעט מעוכים"
עיניהם צופות באלוהיםזורה ניל הרסטון6לפעמים תיאורים בספר הם שירה מדהימה בפני עצמה. "ג'ייני התנמנמה אבל התעוררה בזמן לראות את אדון שמש מטפס לו ושולח מרגלים לפניו שיסמנו לו את דרכו בחשכה.הוא הציץ מעל מפתן העולם והשתעשע לו קצת בגוני אדום.אך הוא הניח לכל זה ופנה לענייניו לבוש כולו לבן" (עמוד 146) "ואז ההוא עם הבהונות המרובעות חזר שוב לביתו.הוא עמד שוב בביתו הגבוה והשטוח שאין לו צדדים ואין לו קורת גג ובידו מונפת חרבו נטולת הנשמה.סוסו הלבן החיוור שעט על פני המים והרעים על פני האדמה.שעת המוות תמה.הגיע השעה לקבור את המתים" (תיאור של הים אחרי סופה ,עמוד 200) "תניחי אותי בזהירות אני צלחת סדוקה" (סבתא של ג'ייני, עמוד 31) מעבר לכל זה הסיפור כאילו רגיל ופשוט אשה מחפשת אהבה. ואולי זה סוד הקסם שלו כי זה לא פשוט לרצות אהבה שאת אשה שחורה בת לאם שנאנסה על ידי המורה הלבן שלה וגדלת עם סבתא שלך בבית משפחה לבנה שהיא מטפלת בה. אולי זה לא פשוט לאשה לרצות אהבה בכל צבע עור בשנת 1937. אבל ג'ייני לוחמת ,בשקט ובהתמדה היא תשיג את רצונה וגם אז דברים יהיו קשים ומסובכים אבל תהיה לה אהבה וחופש יחסי. סיפור חייה של זורה ניל הרסטון שזור בספר שהיא כותבת על ג'ייני. ילדה שחורה בין לבנים, כמיהה להכרה ואומץ. *בסוף הספר מובאים קטעים נוספים: מסה מאת הרסטון בשם "ככה זה להיות אני השחורה", אחרית דבר וקורות חייה של הסופרת שמוסיפים לקריאת הספר רובדים נוספים. *כל הכבוד לרעות בן יעקב על התרגום הנהדר שמצליח לשמר את סגנון הכתיבה והביטויים המאד מיוחד
מדוע איני כותבאריק גלסנר9שיחה ביני לבין אחותי בת 7 נעה: "הספר שאת קוראת מעניין?" אני: "לא יודעת..." נעה: "אז למה את ממשיכה לקרא?" אני: "לא יודעת..." נעה: "למה הוא שורף את מה שהוא כותב" אני: "זה לא באמת,זאת רק כריכה" נעה: "אם הוא לא כותב את מה יש לו לשרוף?" אני: "מסתבר שהוא כן כותב" נעה: "יש לו מכונת כתיבה...את יכולה לקנות לי כזאת ליום הולדת?" אני לא יודעת בוודאות מה דעתי המוחלטת על הספר הזה. הספר מתיש. מאד. קריאה רציפה של שורות על גבי שורות בלי חלוקה לפרקים או לפיסקאות היא תמיד מעייפת, במיוחד בספר כזה שהוא לא עלילתי ויותר מחשבות ואירועים וקפיצות ועוד מחשבות. הוא עמוס בהתעסקות עצמית על גבול הנרקסיזם כמו לפרסם יומן אישי שנכתב בלי רצון לרצות או לעניין אף אחד. אבל אריק גלסנר רוצה לרצות הרבה אנשים, את האגו שלו כמובן, את הנשים היפות בחייו שיתרשמו מזה שהוא סופר ואולי גם את אביו הדתי המת. במחשבה נוספת יש בו רצון גם להתחבב עלינו ביסורי סופר-תלאביבי-מתחיל ועני שחזר בשאלה. עד כאן דעתי ברורה, די בזבוז זמן... אבל יש בספר קטעים שאריק כתב לעיתונים או לעצמו על עבודתו כמאבטח ועל מחשבות שלו והם לא רעים ,אפילו קצת טובים ומצילים את הספר ואת הקורא . הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שאחרי שסיימתי לקרא את הספר מצאתי את עצמי נזכרת בקטעים מתוכו ואפילו משתפת אנשים באנקדוטות קצרות ממנו (אולי בגלל שהייתי צריכה להתאמץ ולסיים את הספר הוא נכנס לי למחשבות) למרות ובגלל,נתתי לספר רק שני כוכבים ,ואני מאותם אלה שאוהבים לפרגן,כי הרגשתי שהספר מזלזל בי כקוראת וגם קצת בעצמו
היכנסי לחייקלרה סנצ'ס4לפעמים ילד הוא תלמיד טוב בסך הכל. לומד, משחק ולא מפריע בשיעורים אבל עדיין בבוא יום הדין- אסיפת הורים, המורה תגיד לאמא "הוא מסוגל ליותר" שזה משפט מתסכל ולא תמיד נעים אבל לפעמים הוא נכון. כי אם הילד יקשיב יותר, יעשה שיעורים בעקביות וילמד למבחנים בזמן הוא יהיה תלמיד מצטיין אבל הוא ילד הוא רוצה לשחק ולהנות אז אולי לא נורא ש"הוא לא מממש את הפוטנציאל שבו" אבל בספר זה סיפור אחר... כל תפקידו ויכולותיו בעולם זה לספר סיפור (לעיתים משמש גם כמעצור לדלת או לוח כתיבה אבל זה תפקידים נלווים) יש וספר הוא בינוני וזה בסדר כי זה גבול היכולת שלו אבל לפעמים אתה קורא ותוך כדי מסנן לספר "היית מסוגל ליותר" ~הקדמה זו מתאימה לספרים רבים, רבים מדי לפעמים, או שלי יש ציפיות גבוהות מדי~ ורוניקה חיה בצילו של סוד גדול שמשנה את משפחתה, על זה ועוד תוכלו לקרא בתקציר שמופיע כאן באתר לכן לא ארחיב הספר כתוב בצורה מעניינת של שתי נקודות מבט שונות מה שנותן לנו אפשרות לראות התרחשויות שקורות במקביל מכמה זיוית וגם לתת לנו רמזים לדברים שהדמות השניה עוד לא גילתה הדמויות מעניינות, כתובות טוב ונוגעות ללב (יש דמויות משנה מוצלחות מאד) מה שמונע מהספר להיות ספר טוב הוא רבויי החורים בעלילה אני רוצה להאמין שמה שהספר מספר לי נכון וזה קשה שדברים גדולים מתרחשים בלי סיבה או סיבה שלא ידועה לי (שזה היינו אך בסיפור) לסיכום, ספר נחמד שיכל להיות יותר...
דיאטלנדסארי ווקר11לתות יש בתוכה אישה נוספת בשם אלישה. תות שמנה מאד ואלישה רזה. תות לובשת שמלות רחובות ושחורות ולאלישה מחכה ארון מלא בבגדים יפים וצבעוניים. תות עובדת כמגיבה להודעות לאשה שהיא בכלל מישהי אחרת ואלישה תפצח בקריירה מרתקת. רק שיתנו לה כבר להתגלות. בין אלישה לעולם עומד בסך הכל ניתוח קיצור קיבה שתות צריכה לעשות ואז תות תעלם מהעולם ואלישה תזכה לחיים שמגיעים לה. תות והסיפור שלה מעניין ומעורר מחשבה על משקל,הגשמה ולמה אנחנו מחכים לשינויים שיקרו כדי להתחיל לחיות. אבל זה רק סיפור רקע. הסיפור האמיתי מתרחש שנשים מחליטות לנקום. נקמות כואבות ולעיתים אכזריות. לנקום על אונס, על הטרדה ,על הייצוג של נשים בתעשיית הבידור והפירסום. ובעצם על כל מה שלא בסדר בקשר לנשים. העולם הופך לאלים יותר, כלפי גברים בעיקר ,ולחסר סבלנות כלפי כל גילוי של שוביניזים. אבל הוא ממש לא הופך לעולם טוב יותר... הספר מעורר מחשבה בעיקר בימי אלו (עצוב להגיד אבל כנראה שמתי שאתם תקראו אותו גם יהיו ימים כאלו) של פירסומים על הטרדות רבות כלפי נשים אבל "הפיתרון" שמובא בו מפחיד מאד.
פלאר"ג' פלאסיו2אני צופה בסרטון מסוים ביוטיוב , לקראת סופו יוטיוב מציע לי ברב טובו סרטונים נוספים שיעניינו אותי אחד מהם תופס את מבטי ואני מתחילה לצפות, ותוך כמה שניות רוצה לכבות אותו. הדוברת בסרטון, בחורה מתוקה בערך בת 15 לא נראית דומה לאיך נערות בגילה נראות. או בכללי לפנים שאנחנו רגילים לראות. אני מתגברת על הרתיעה ומנסה לצפות בסרטון, התוכן מעניין מאד אבל קשה לי להמשיך לצפות. אני עוצרת וחושבת מה כל כך מפריע לי ולמה במקום להעריץ את הכוחות של אותה בחורה שהחליטה לפתוח מצלמה ולדבר לעולם עם מראה כשלה, אני נרתעת. ואז נזכרתי ב"פלא",באוגי המתוק שרוצה שילדים יצליחו לראות אותו, את המחשבות,יצירתיות והאופי הטוב שלו ולא רק את הפנים הלא רגילות שאיתן הגיע לעולם. שקראתי את פלא פטרתי את ההתנהגות של חבריו בטענה שהם ילדים ואולי לא קיבלו מספיק חינוך לסובלנות. וברור שאני הייתי מתנהגת אחרת. אבל אני לא ילדה ואני תופסת מעצמי אדם בעל סובלנות לאחרים בעלי מראה ודעות שונים. לא היו לי תירוצים והתביישתי בעצמי. היה לי עצוב לגלות שהפחד הקמאי שלנו מהשונה והרצון שהכל יראה מסביבנו הרמוני ומסודר עולה על אמונות וחינוך שרכשנו בהמשך. "פלא" הוא ספר חובה לכל אדם שרוצה לראות אנשים מעבר למעטפת שאיתה הגיעו לעולם. *מומלץ לקרא אחר כך את "אוגי ואני-שלושה סיפורים" שמביא את אותה תקופה מנקודת מבט של דמויות אחרות ומראה לנו שלא תמיד דברים נראים כמו שהם באמת. בדרך כלל לא.
לטרוןרם אורן3לאור סיפורי אבי שלחם באזור הספר של רם אורן לטרון מתאים להם אולי יותר ספרותי אבל מתאים בעיקרו למה שקרה אבי זל היה בקרבות למןין תחילת העמוד עד סוף הספר לקח לי 4 שעות ממליץ בחום
לטרוןרם אורן2ספר נחמד, אבל ציפיתי ליותר. הכתיבה לא מהממת, קראתי רומנים היסטוריים מרתקים הרבה יותר, סה"כ ספר בסדר כדי להעביר את הזמן ולהרגיש קצת את התקופה.
לטרוןרם אורן1קשה לקרוא את הספר ולבקר בצורה של יפה וכדומה.... זהו ספר המתאר את השתלשלות העיניינים במלחמת השחרור על לטרון רבים המצבים המתוארים שם חזרו על עצמם באותה מלחמה ובמלחמות אחרות.... והצרה בכל זה זהו מחיר הדמים שאנו משלמים על קבעון מחשבתי של מפקדים ואין הם רואים משהו מעבר לאף שלהם אנו עם הפורץ קדימה משחר יציאת מצרים ועד היום . מידי פעם אנו תקועים עם מנהיגים ומפקדים ואנשים המובילים את העם אך הם תקועים עמוק במחשבתם וכך איננו מתקדמים כפי שהיינו צריכים
לטרוןרם אורן1סיפור מלחמה מאוד דרמטי אבל חובה לכולם לקרוא, בכל זאת כולם צריכים לדעת על ההיסטוריה של ארץ ישראל. חוץ מזה שזהו ספרו של רם אורן!!!
לטרוןרם אורן1קראתי את הספר לפני שנתיים ולאורך כל הפרקים הייתי מרותק הרגשתי שקראתי את הספר כאילו אני אחד הגיבורים בסיפור סיפור מרגש שמח עם מלא שינוים בעלילה ממליץ בחום
לטרוןרם אורן0- לא משך אותי(זלמן א.) - בסדר. יש מתח. מזכיר לי את תקופת מלחמת השחרור (בנימין א.); - טוב מאוד! (תרצה י.) - עניין אותי. על התקופה שבה עליתי לארץ (פנינה ב.)
לטרוןרם אורן0מחקר הסטורי טוב של פרשייה כואבת בתולדות תקומת ישראל, מסופר בצורה קולחת , כל הכבוד לרם אורן שהשקיע מזמנו ויצר עדות היסטורית כזו ( ממש לא דומה ל ז'אנר הממוסחר של ספריו האחרים)
לטרוןרם אורן0רומן היסטורי-מלחמתי גדוש בדם ציונות ופטריוטיות, לפעמים מאולצת. לא בטוח עד כמה מדויק היסטורית התיאור של אורן על כל מהלך הקרב, אבל זה לא מונע מהקורא לטבול את עצמו בתוך בריכת הדם ואבק השריפה של הלוחמים הישראלים הטריים, חלקם כאלו שרק ירדו מהאונייה כמוזלמנים לשעבר שהגיעו מאירופה, ונשלחו ישר לקרב מול הליגיונרים, יודעים רק יידיש ובקושי לתפעל נשק. קריאה מומלצת לכל חובב היסטוריה או מי שמתעניין במלחמות ישראל, העצמאות והקרב בלטרון בפרט.
לטרוןרם אורן0יש קצת טעם לפגם באחרית הספר. איזשהו נסיון להגיד, בסדר אבל הכל הסתדר בסוף. תנו לקורא להחליט מה היה לא כשורה. ומה שלא היה כשורה, זה חיי החיילים כערך שאינו ממש עליון בעיני הפיקוד הבכיר והמנהיג - ב.ג. המתואר כמין במאי-על, שחשש מכוחו המתעצם של הפלמ"ח. כן, הפלמ"ח, (שהיה קרן אור באפילה כנגד הדוגמטיות המאבנת שבה ניסו לעצב את חטיבה 7), ולא מכוחו של הלגיון הירדני, ופטר את אחריותו בהמעטת הכישלון המחפיר של שלוש ההתקפות. אולי רק מי שהיה חייל יכול להתמלא חרון נוכח קבלת ההחלטות המוטה אישית ופוליטית, וחוסר הכשרון והגמישות בהם נוהלו הקרבות. עשרות הסיפורים האישיים שמרכיבים את הפסיפס של הפרשה הזו מציירים רק תמונה חלקית ביותר של זירת המלחמה והתקופה ההיא, אבל תיאור קורות הדמויות הופך את טווח הזמן וההמשכיות ביננו לבינם לקצר מאוד. כאילו קרה אתמול. ספר מטריד גם בעקבות מלחמת לבנון השניה. כנראה ש"רמטכ"ל" של רם אורן הוא המשכו של "לטרון". אז מה למדנו ? עכשיו גם מתבהר מי הוביל את מלחמות ישראל המוצלחות - אותה רוח של הפלמ"ח. ולמעמיקים בהסטוריה : ארגון הפלמ"ח הוקם בראשיתו כדי להתמודד עם סכנת פלישת צבא רומל הנאצי מכוון מצרים.
