יש קצת טעם לפגם באחרית הספר. איזשהו נסיון להגיד, בסדר אבל הכל הסתדר בסוף. תנו לקורא להחליט מה היה לא כשורה. ומה שלא היה כשורה, זה חיי החיילים כערך שאינו ממש עליון בעיני הפיקוד הבכיר והמנהיג - ב.ג. המתואר כמין במאי-על, שחשש מכוחו המתעצם של הפלמ"ח. כן, הפלמ"ח, (שהיה קרן אור באפילה כנגד הדוגמטיות המאבנת שבה ניסו לעצב את חטיבה 7), ולא מכוחו של הלגיון הירדני, ופטר את אחריותו בהמעטת הכישלון המחפיר של שלוש ההתקפות. אולי רק מי שהיה חייל יכול להתמלא חרון נוכח קבלת ההחלטות המוטה אישית ופוליטית, וחוסר הכשרון והגמישות בהם נוהלו הקרבות. עשרות הסיפורים האישיים שמרכיבים את הפסיפס של הפרשה הזו מציירים רק תמונה חלקית ביותר של זירת המלחמה והתקופה ההיא, אבל תיאור קורות הדמויות הופך את טווח הזמן וההמשכיות ביננו לבינם לקצר מאוד. כאילו קרה אתמול. ספר מטריד גם בעקבות מלחמת לבנון השניה. כנראה ש"רמטכ"ל" של רם אורן הוא המשכו של "לטרון". אז מה למדנו ?
עכשיו גם מתבהר מי הוביל את מלחמות ישראל המוצלחות - אותה רוח של הפלמ"ח. ולמעמיקים בהסטוריה : ארגון הפלמ"ח הוקם בראשיתו כדי להתמודד עם סכנת פלישת צבא רומל הנאצי מכוון מצרים.










