כמי שסיים כרגע את הטרילוגיה (הלא גמורה) של פטריק רות'פס: שם הרוח ו- פחדיו של האדם החכם
ו"מחפש בנרות" (אין דרך אחרת לתאר זאת)
כל שביב מידע או תוספת עלילה על עשרות קווי הסיפור והדמויות שאוזכרו שם.
(ועד שיצא החלק השלישי "דלתות האבן" ... נשמח שיהיו תירגומים לספרים נוספים של רות'פס - כמו "The Lightning tree"
אז , לגבי הסופר
פטריק רות'פס הוא אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לספרות הפנטזיה בעשור האחרון
וגיבור ספרו, קוותה, הוא כנראה גלגול מסויים שלו עצמו (אם קוראים קצת על ההסטוריה האישית שלו, הבחירה להמשיך ללמוד באוניברסיטה
כ-11 שנים בנוסף לתואר בהנדסת כימיה אותו לא השלים - ראה https://www.goodreads.com/author/show/108424.Patrick_Rothfuss )
מה שמביא אותנו לספר הנוכחי: "עינם הפקוחה של החפצים הדוממים.
הספרון החמוד הזה כולל אזהרה מפורשת מטעם המחבר - "אולי לא כדאי לכם לקנות את הספר הזה .... הסיפור הזה קצת מוזר ...אפשר לאמר שזה סיפור...מעט שונה"
ואכן כך,
למי שלגמרי הלך שבי אחרי יכולת העברת הסיפור של פטריק בספריו הקודמים , הרגישות הרבה שבה הוא מתאר אינטראקציות בין הדמויות.
כל זה איננו בספר הנוכחי.
כמי שגם גדל על הסיפורת הפנטסטית של כריסטיאן אנדרסן שנתן חיים ומחשבות בפה של חפצים דוממים.
גם זה לא כאן.
הדמות המרכזית, אאורי, הינה דמות מסתורית שמופיעה כדמות שוליים מסתורית בספרים האחרים.
רק פעם אחת היא חושפת בפני קוותה את עולמה המופלא ב"תחתון"
ורואים שהוא מכבד מאד את רצונה להישאר בצללים, את עולם הדמיון שבו היא חיה.
כשבתוך עולם הדמיון הזה יש "כוח" רב מזה שאאורי בעצם "נותנת שמות" לכל המקומות בעולם בו היא חיה ולחפצים המתקיימים באותם מקומות
למי שקורא את הספר ללא רקע נוסף - זה יראה כסיפור על מישהו עם OCD וקפדנות יתרה לגבי מיקומו של כל דבר.
אבל כשמגיעים לספר אחרי שנחשפת לעולם הסיפורים העשיר שבנה רות'פס
מחציתו אמת מחציתו בדיה (כמו בחייו)
אז הספרון הזה הופך להיות כמו חבר נוסף במסע...
ואי אפשר לסיים בלי מילה על האיורים של הספר
שוב, מרכיב לא נפוץ במה שרואים אצלנו בתחום
אבל מה שהופך את הספר הזה, כמות את המחבר שלו
לרב תחומי, ממציא משחק ה"טאק" , תלמיד אומניות לחימה ועוד כהנה וכהנה

וואו איזה ספר.

רכשתי אותו כספר שני לספר החתולים שקראתי לפני, ספר פנטזיה מוזר בהחלט.
לפי הכריכה מתחת לאוניברסיטה גרה אישה בשם אאורי בתוך המנהרות ביחד עם כל מיני חפצים.

הספר בעצם הוא ספרון, ולדעתי זה סוג של ספר פנטזיה. הוא היה לי מוזר, היא הייתה יוצרת איזשהו קשר עם החפצים ושמה אותם במקום הראוי להם.
בכל רגע אחרי פעולה מסויימת היא ששוטפת ידיים פנים ורגליים, סוג של איזשהו בעיה פסיכיאטרית...
בלי לגלות הרבה על הספר אבל, היא מחכה למישהו ולא מציינים מי הוא.

ספר חמוד שווה קריאה לקחתי אותו לטיסה קצרה, שווה נתתי לו 4 כוכבים בגלל שהיו דברים שלא הכי הסתדר לי בראש.
אבל כדאי.

הספר המקסים והקטן הזה נכתב לכתחילה כסיפור מגירה של הסופר פטריק רותפוס שכתב את הספרים המעולים של שם הרוח. בסיפור של קוותה בשם הרוח יש דמות אנושית מקסימה על גבול הפייה, של נערה צעירה שחייה בגפה אי שם מתחת למרתפי האוניברסיטה של הקסם והיא כמו פייה קטנה, אוספת לעצמה חפצים משלה, באיזה כוך קטן וחייה את חייה המיוחדים והשבריריים למטה.
רותפוס כותב מקסים, הוא שובה את לב הקורא בסיפור נפלא וחמוד על אאורי המקסימה, שמרקדת לה ברחבי העולם הקטן שלה ויוצרת ובונה ועושה ומסתובבת בין כל הדברים שלמטה. אבל אאורי היא לא נערה רגילה יש לה יכולות מנטליות חזקות והיא ממש מבינה את הדומם שסביבה, היא ממש מרגישה את החפצים והחומרים שבעולם ויודעת מה כל אחד מהם צריך, רוצה וחושב. באאורי יש קסם מיוחד וייחודי שבזכותו העולם הדומם מרגיש חי וקורם גידים לעיני הקורא.
האמת שהספר הפתיע אותי מאוד, ויש בו אחרית דבר מאוד חשובה שחבל שלא קראתי אותה לפני קריאת הספר כי הייתי יודע יותר למה לצפות, וההרגשה של הקריאה היא כאילו פיספסתי את הספר ברמה מסויימת כי כל הזמן חיכיתי שיקרה משהו "גדול", אבל מה שאאורי נתנה לי היא רוגע, שלווה, קצת יותר מחשבה מעמיקה על משמעות הדברים והחפצים הדוממים והעשירה לי את זמן הקריאה עם דמותה המקסימה והקסומה של אאורי, שעכשיו כשאתקל בה שוב בסיפורו של קוותה, אתייחס אליה הרבה יותר בעדינות ובשבריריות.
תהנו...