לקריאה בספר ניגשתי במוטיבציה ממספר זוויות: עניין בשירה, בדור הביט, בזן בודהיזם... ובג'ס מריאנו (צופי וצופות "בנות גילמור" ייזכרו ב"יללה" בתור הספר שפילח מביתה של רורי כאשר נפגשו לראשונה ושהחזיר לה עם הערות, ובכך מזניק את הכימיה הספרותית והרומנטית ביניהם).
השירים עצמם סנסציוניים לקריאה, במקצב (הביט) המהפנט, ובתכנים הפרובוקטיביים והאינטרוספקטיביים המשתלבים ומופיעים למכביר. לעיתים הם משלהבים, דוחפים קדימה כקטר ברזל שועט, מציעים עירוניות מחשמלת. ולעיתים התזזיתיות המאנית ורווית הסמים מוחלפת דווקא ברגעים עדינים ומהורהרים, כמעין מבט הייקו שלו הנוגע בתמונת מציאות בודדת, שברירית אך חיונית.
המנעד הרחב של השירים בין התמות הללו מבטיח חווית קריאה מגוונת וייחודית ומאפשרת למצוא שירים ודימויים להתחבר אליהם. וגם חושף אותנו מעט לתקופה ההיסטורית ולאתגרים שבתוכם התעצב דור הביט. אבל לצד היתרונות הכרוכים במנעד זה הוא טומן לדעתי בעייתיות מסוימת – טשטוש גבולות אמנותי ורעיוני שיכול להוביל לטשטוש מוסרי. כשקודש וחול או נשגב וארצי נמהלים זה בזה בשירים, יש בכך להציע דרך התבוננות חדשה על המציאות, ועל פורמט השירי בכלל. אולם הוא משמש גם ככיסוי להתנהגות בעייתית.
הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא שיר הנושא של הקובץ, "יללה". דרך שימוש באלוזיות ממיתולוגיה יוונית ורטוריקה סוחפת גינזברג מרומם את בני דורו – המסוממים, המטורפים, חולי המין – למעמד של מלאכים וקדושים מעונים. או בשיר החותם את הקובץ בו מתוארת הלוויה של הדובר, אליה מגיע קטין שהדובר ביצע בו מעשים מגונים ללא הסכמה. בנוסף בחלק מהשירים יש התעסקות מרובה באגו של הדובר שמתמוגג מעצמו כמשורר.
לסיכום, "יללה" הוא ספר מסקרן ויוצאת דופן (אפילו לקוראים וקוראות סאחיות כמו רורי גילמור וכמוני). הקריאה בשירים יכולה להיות חוויה עוצמתית ושואבת, אולם כדאי ללוות אותה בראייה ביקורתית מסוימת.
