הספר מספק תשתית מושגית טובה של עקרונות בזן בודהיזם, ומתווה מהלך היסטורי ורעיוני נהיר. בהתאם לאופיו המתוחכם אך הקשה לתפיסה אינטלקטואלית של הזן, הספר לא סוקר את הרעיונות וההתפתחויות המוצגות בו בצורה תבניתית נוסח סיכומים ותשובות בית ספר, אלא כמו סוחף למסע ששואף להבנה בלתי אמצעית. על כן שלובים בו קואנים (חידות חסרות היגיון רציונלי כגון "אם עץ נופל ביער...") ושירי הייקו רבים.

על אף שהספר לא מתמקד בפן הפרקטי של תרגול הזן והמדיטציה, אין ספק שהקריאה בו פתחה לי אופקים של דרכי חשיבה והתבוננות נוספות. כמו כן, הוא עזר לי לזהות ולהבין יותר יישומים ופרשנויות של תרבות הזן במערב וייצוגים שלה ביצירות שונות. בכלל הייתי שמחה אם היה מקדיש להן התייחסות מעמיקה מעבר לאזכורים הפזורים לאורך הספר, כיוון שבסיכוי סביר המפגש הראשוני שלנו עם פילוסופיית הזן מתרחש בתיווכה של תרבות המערב, ולאו דווקא דרך אורח החיים היפני, הגם שהפרק שהוקדש לאומנויות ואסתטיקת הזן ביפן היה מעשיר.

בהינתן כל זאת, המבחן האמיתי של הספר והמסר שהועבר בו יהיה מבחינתי לנסות לקרוא בשנית את "זן ואמנות אחזקת האופנוע", ולראות אם אצליח לקלוט ממנו יותר... אבל כך או כך מומלץ לקריאה.

לקריאה בספר ניגשתי במוטיבציה ממספר זוויות: עניין בשירה, בדור הביט, בזן בודהיזם... ובג'ס מריאנו (צופי וצופות "בנות גילמור" ייזכרו ב"יללה" בתור הספר שפילח מביתה של רורי כאשר נפגשו לראשונה ושהחזיר לה עם הערות, ובכך מזניק את הכימיה הספרותית והרומנטית ביניהם).

השירים עצמם סנסציוניים לקריאה, במקצב (הביט) המהפנט, ובתכנים הפרובוקטיביים והאינטרוספקטיביים המשתלבים ומופיעים למכביר. לעיתים הם משלהבים, דוחפים קדימה כקטר ברזל שועט, מציעים עירוניות מחשמלת. ולעיתים התזזיתיות המאנית ורווית הסמים מוחלפת דווקא ברגעים עדינים ומהורהרים, כמעין מבט הייקו שלו הנוגע בתמונת מציאות בודדת, שברירית אך חיונית.

המנעד הרחב של השירים בין התמות הללו מבטיח חווית קריאה מגוונת וייחודית ומאפשרת למצוא שירים ודימויים להתחבר אליהם. וגם חושף אותנו מעט לתקופה ההיסטורית ולאתגרים שבתוכם התעצב דור הביט. אבל לצד היתרונות הכרוכים במנעד זה הוא טומן לדעתי בעייתיות מסוימת – טשטוש גבולות אמנותי ורעיוני שיכול להוביל לטשטוש מוסרי. כשקודש וחול או נשגב וארצי נמהלים זה בזה בשירים, יש בכך להציע דרך התבוננות חדשה על המציאות, ועל פורמט השירי בכלל. אולם הוא משמש גם ככיסוי להתנהגות בעייתית.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא שיר הנושא של הקובץ, "יללה". דרך שימוש באלוזיות ממיתולוגיה יוונית ורטוריקה סוחפת גינזברג מרומם את בני דורו – המסוממים, המטורפים, חולי המין – למעמד של מלאכים וקדושים מעונים. או בשיר החותם את הקובץ בו מתוארת הלוויה של הדובר, אליה מגיע קטין שהדובר ביצע בו מעשים מגונים ללא הסכמה. בנוסף בחלק מהשירים יש התעסקות מרובה באגו של הדובר שמתמוגג מעצמו כמשורר.

לסיכום, "יללה" הוא ספר מסקרן ויוצאת דופן (אפילו לקוראים וקוראות סאחיות כמו רורי גילמור וכמוני). הקריאה בשירים יכולה להיות חוויה עוצמתית ושואבת, אולם כדאי ללוות אותה בראייה ביקורתית מסוימת.

ספר שהוא בחזקת המינגווי למתקדמים – לא מהראויים ביותר לציון אצלו מבחינה עלילתית ורעיונית, אבל כן מספקים התנסות נוספת עם הכתיבה, הדמויות והנושאים המזוהים עמו.

לטעמי הסיפור מציע תשובה מסוימת לשאלה הבאה: מה קורה לגיבור (כפי שמעוצב ע"י קוד הגיבור הסטואי והמאצ'ואיסטי המזוהה עם המינגווי ויצירותיו) בשוך המלחמות והמעללים, אחרי שהכול מסתיים. ובאיזו דרך הערכים והתכונות שמנחות אותו באות לידי ביטוי במציאות האפרורית והאנטי קליימקסית, מחוץ למצב הפעולה האופייני שלו. מציאות שבה הוא נבחן לא בקרבות ומאבקים גורליים אלא ברגעים הקטנים של התנהלות יומיומית ואינטרקציות עם אנשים. שהמוות והחידלון לא ניצבים בה בדריכות והסכנה של שדה הקרב או זירת השוורים אלא מזדחלים בין תרופות, משקאות וכאבים כרוניים. רגעים שבהם הוא מודע – וגם אנחנו – לכך שהקסם מפעם התפוגג.

התשובה לשאלה הזאת היא לא ישירה, אלא מלנכולית, מדכדכת ואינטרוספקטיבית לפרקים. הספר מכיל כמה רגעי עדנה מחד והרבה מונולוגים שעשויים להיות מעייפים מאידך. ואולם הכבדות והתוגה הן חלק אינהרנטי במה שהמינגווי מנסה להעביר לנו, ומתקשרים במידה מסוימת לרקע האוטוביוגרפי שלו השזור במהלך יצירתו לאורך השנים. וכן למסע שלנו כקוראים בהרפתקאות ובמקומות השונים שבהם מתרחשות עלילות ספריו.

אנקדוטה שולית לכאורה, אך כזו שמתחברת לתמה של הספר בדבר חולפיות, ערגה, והתמודדות כואבת ומתמשכת עם ההווה, היא הפרט הבא: בתחילת הספר ובסיומו יוצא הגיבור, קולונל קנטוול, לציד ברווזים בביצות הקפואות למחצה שליד ונציה. את חלקם הוא מצליח לאתר ולהרוג, וחלקם עפים משם. שנה לאחר פרסומו של "מעבר לנהר ומאחורי העצים", יצא ב-1951 "התפסן בשדה השיפון", שם הולדן קולפילד מחפש גם הוא ברווזים באגם הקפוא למחצה של סנטרל פארק דרום. סלינג'ר עצמו העריץ את הכתיבה של המינגווי והם התכתבו ביניהם, כאשר סלינג'ר כתב לו מבית החולים אחרי שירותו הצבאי במלחמה"ע השנייה משהו בסגנון ש"עוד לא מצא את קת'רין ברקלי שם..." (באזכור לאחות הרחמנייה בספר "הקץ לנשק").

אסיים בכמה ציטוטים של המינגווי על גבריות, אהבה ומה שביניהם:

'ומה זה בחור קשוח? שאל את עצמו. אם אתה משתמש בביטוי בחופשיות כזאת, אתה צריך להיות מסוגל להגדיר אותו. אני מניח שאני מתכוון לבן אדם שבוחר לעצמו תפקיד מסוים וממלא אותו. או פשוט בן אדם שעומד מאחורי הבחירות שלו. ואני לא מתכוון לתפקיד בתיאטרון, חשב. אף על פי שתיאטרון יכול להיות דבר נפלא.' (עמ' 51).

'"אתה לא מרגיש טוב יותר כשאוהבים אותך?"
"כן," אמר הקולונל. "אני מרגיש כאילו אני נמצא על איזו גבעה חשופה לגמרי, סלעית כל כך שאי אפשר לחפור בה, וכל הסלעים קשים אבל אין שום דבר בולט, שום דבר לא מזדקר, ופתאום, במקום להיות שם עירום, אני חמוש. אני חמוש, ותותחי הפלאק כבר לא שם."' (עמ' 126).

'"אז מה עכשיו?"
"אז עכשיו נקום ונתנשק וניפרד לשלום."
"מה זה?"
"אני לא יודע," אמר הקולונל. "אני משער שזה מסוג הדברים שכל אחד צריך להבין בעצמו."' (עמ' 266).