למר ברנט התחשק להקריא בקול את "שמש הערב ההיא" של פוקנר, והוא מיד עשה זאת. קריאתו הייתה מהירה, בין היתר, ומאופקת בצורה ייחודית ובלתי ניתנת לתיאור. למעשה, הוא פחות הקריא את הסיפור בקול ויותר רץ דרכו, מילה במילה, במחשבה תחילה, ובעזרת עשרים וחמישה אחוז בערך מהקול שלו. כמעט כל אדם אקראי מתוך קרון רכבת צפוף היה מופיע בצורה יותר דרמטית או "טובה". אבל זו בדיוק הייתה הנקודה. מר ברנט נמנע בכוונה מפרפורמנס. הוא סירב להקריא יפה. הוא כאילו הפך את עצמו למנורת קריאה, ואת קולו לנייר ודפוס. [...] אף פעם לא שמעתי, לא לפני כן ולא אחרי כן, קורא שמרסן את עצמו באופן אינסטינקטיבי ובלב שלם כל כך לטובת צרכיו של כותב דפים מודפסים מלידה, וכן, לטובת זכויותיו. לצערי, מעולם לא יצא לי לפגוש את פוקנר, אבל לעתים קרובות חשבתי לשגר לו מכתב ולספר לו על הקריאה הייחודית של מר ברנט. בעידן המטורלל והנצלני הזה אנשים שקוראים יפה סיפורים קצרים נמצאים בכל מקום - מקליטים, מצטלמים, מופיעים, משדרים - ורציתי להגיד לפוקנר, שבטח שמע אינספור פרשנויות מרגשות ליצירות שלו, שבזמן הקריאה ברנט לא חצץ אפילו פעם אחת בין המחבר לקורא השותק והאהוב שלו.
מתוך: הצדעה לוויט ברנט (Salinger 1975, 188)
הקדמה
"חשבתי שיהיה טוב לדבר עם מישהו שפוי": גבריות, חולי והפנייה אל הקוראים
את מכירה את השיר הזה, "אם אדם תופס אדם קרב בשדה־השיפון"? אני -
זה, "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה־השיפון". אמרה פיבי. זה שיר מאת רוברט ברנס.
אני יודע שזה שיר מאת רוברט ברנס.
היא, אבל, צדקה. זה באמת "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה־השיפון". אני, אבל, לא ידעתי את זה אז.1
יצירתו של הסופר האמריקאי ג'יי די (ג'רום דייוויד) סלינג'ר (1919-2010) מלווה אותי מגיל צעיר. בנערותי השאילה לי, חברתי, שרי קירשנר, את הספר פראני וזואי [1961],2 והקריאה בו הייתה מעין טקס חניכה שסימן עבורי כניסה אל עולם של סודות כמוסים על העולם ותחלואיו. מאוחר יותר למדנו בתיכון את הרומן שלו התפסן בשדה־השיפון [1951], אך התרגום לעברית הרתיע אותי, ובתסכולי פניתי אל הטקסט בשפת המקור. הפער בין הקסם של סלינג'ר באנגלית לניכור שחשתי כלפי התרגום לעברית עומד בליבו של ספר זה. פער זה אינו נובע מבחירות של מתרגמים אלא מאופייה של הלשון העברית, ובעיקר מהגוף השני שלה, שלא זו בלבד שהוא ממוגדר אלא שהוא גם מבחין בין יחיד לרבים. סוד כוחן של יצירותיו של סלינג'ר טמון בעיניי בשימוש המתוחכם שנעשה בהן בגוף השני. הפנייה בגוף שני היא פנייה מכלילה, המאפשרת לכלל הקוראים להיות חלק ממעגל התקשורת, ופנייה שכזאת אינה אפשרית בשפה העברית.
עם זאת, ליצירותיו של סלינג'ר יש השפעה מכרעת על הספרות העברית העכשווית ועל התרבות הישראלית. הבחירה ללמד את יצירתו כבר בגיל תיכון אינה שרירותית אלא נובעת הן ממעמדה המקומי המרכזי, כיצירה שהשפיעה על סופרים וסופרות ישראלים רבים ועל ציבור הקוראים הישראלי בכלל, והן מהנושאים שהיא עוסקת בהם. נושאים אלה, כמו טראומה צבאית, גבריות על הגדרותיה השונות, מרדנות על השלכותיה החברתיות וכן השפעותיהן התרבותיות של מלחמת העולם השנייה ושל האנטישמיות, עומדים בלב הישראליות.
יצירתו של סלינג'ר התקבלה בהתלהבות בישראל גם בשל יהדותו. בארצות הברית סלינג'ר אינו נחשב סופר יהודי (יצירותיו כמעט אינן נכללות בסילבוסים של קורסים על ספרות יהודית באוניברסיטאות, למשל, בניגוד ליצירותיהם של סופרים כמו סול בלו, פיליפ רות וסינתיה אוזיק), ולראיה, רבות מהביקורות שנכתבו על ספריו שתורגמו לעברית מזכירות את יהדותו של אביו.3 אמנם כשהיה סלינג'ר בן 13 נודע לו כי אמו קתולית, אבל הוא הזדהה כיהודי על הדיסקית הצבאית שלו, התגייס למלחמת העולם השנייה כדי ללחום בנאצים ואף שימש צייד נאצים לאחר המלחמה. אין ספק שפרטים ביוגרפיים אלה סייעו להכניס את יצירתו לתוכנית הלימודים, וכך גם העיסוק שלו בשואה ובאנטישמיות בסיפורים כגון "יום נפלא לדגי הבננה" (שתורגם לראשונה כבר ב־1964)4 ו"למטה בדוגית".5
אך ייתכן שהתקבלותו הנרחבת בישראל קשורה כאמור בעיקר בעיסוק האינטנסיבי של יצירתו בהתמודדות עם טראומה צבאית ועם אפשרויות ההחלמה שטומנות בחובן הדת והאמנות. סיפוריו המוקדמים מתארים חיילים־ילדים צעירים שחווים זוועות במלחמה ומתקשים לשוב ולהשתלב בחברה שגדלו בה. הסיפור "Personal Notes of an Infantryman"
(מיומנו של לוחם חי"ר), שפורסם לראשונה ב־1942, הוא סיפור העוסק בגיוס לצבא, וגיבורו סובל למעשה מטראומה כפולה כיוון שאביו נהרג במלחמה ואחיו איבד את ידו. גם הסיפור "Soft-Boiled Sergeant" (סמל רך לב), שפורסם ב־1944, עוסק בטראומה של חייל שחברו נהרג במלחמה. חמשת הסיפורים "Last Day of the Last Furlough" (1944. יומה האחרון של החופשה האחרונה); "A Boy in France" (1945. ילד בצרפת);"This Sandwich has no Mayonnaise" (1945. בסנדוויץ' הזה אין מיונז); "The Stranger" (1945. הזר); "The Inverted Forest" (1947. היער ההפוך) עוסקים בשני חברים שמשרתים יחד בצבא עד שאחד מהם נהרג. הקובץ 9 סיפורים [1953] עוסק כולו בתגובה לטראומה של מלחמת העולם השנייה, ושני הסיפורים הידועים ביותר מתוכו - "יום מושלם לדגי בננה"6 ו"לאֶזמֶה - באהבה ובזוהמה" - מתארים במישרין פוסט־טראומה צבאית.
כתיבתו של סלינג'ר רלוונטית מאוד בעיניי לקוראי ולקוראות העברית כיום כיוון שהיא מציעה פרספקטיבה אנטי־פסיכיאטרית לדיון בפוסט־טראומה ומתנגדת לפתולוגיזציה ולמדיקליזציה של מצבים נפשיים הנגרמים ללוחמים בשל מימוש חובותיהם הלאומיות. בעוד הפסיכיאטריה מטפלת בנפשו של האדם היחיד, ללא התייחסות לסדר החברתי שהביא למצבו, הגישה האנטי־פסיכיאטרית מדגישה את ההקשרים הסביבתיים והפוליטיים של ה"חולי" האינדיבידואלי. כמו הדיון העכשווי בתחום לימודי מוגבלות,7 כך גם כתיבתו של סלינג'ר מציעה להתבונן בתנאים הגורמים לשכיחותה של פוסט־טראומה ולא לנקוט האשמת הקורבן, הנשלח אל הקרב מטעם המדינה. סיפוריו מתארים את השבר הפיזי והנפשי שחווים גברים במלחמות ומציעים זווית התבוננות במלחמה לא כבכלי שמכונן גבריות וחונך אליה (תפיסה שלטענת ההיסטוריון ג'ורג' מוסה (Mosse) רווחה במודרנה)8 אלא כבחוויה שהורסת את הסובייקטיביות (ולכן גם את הגבריות) כליל. בסיפור "Last Day of the Last Furlough" הגיבור מאשים את אביו בהאדרת המלחמה כאשר הוא מספר את סיפורי המלחמה שלו כסיפורי גבורה והתבגרות ומציג את המלחמה כמעין משחק שתפקידו להפוך את הילד לגבר. אם כל החיילים שחוזרים ממלחמות ימשיכו לספר עליהן סיפורים מאדירים ויעשו עליהן סרטים, טוען הגיבור, גורל הדורות הבאים ישחזר את גורלם של חיילי היטלר וקורבנותיו.9 לכן חובתו המוסרית היא "לסתום את הפה" כשיחזור מהמלחמה ולא לספר עליה דבר.
יצירותיו המאוחרות יותר פראני וזואי והגביהו את קורת הגג, נגרים [1963] מתארות אפשרויות שונות של החלמה מטראומה המשלבות אלמנטים מדתות שונות (נצרות, יהדות ובעיקר בודהיזם) יחד עם אמונה בלתי מתפשרת בכוחה של האמנות לרפא את הנפש. הן מהוות במידה רבה "מדריך זן לאמן המערבי" המדגים כיצד ניתן להשתמש ברעיונות בודהיסטיים ולהפיק מהם תועלת לא רק בחיי היום־יום המערביים, אלא גם בתחומי הכתיבה והיצירה. הטון האופטימי־זהיר שלהן, יחד עם הכתיבה הווירטואוזית והדמויות שקל להתאהב בהן, הופכים את היצירות הללו לתרופה־ללא־מרשם שווה לכל נפש.
סלינג'ר התמודד בחייו עם כל הסוגיות שכתב עליהן. אמנם ספריו אינם אוטוביוגרפיים, אך משולבים בהם אלמנטים מהותיים מהביוגרפיה שלו. הרומן שלו התפסן בשדה־השיפון הוא הקרוב ביותר מבין יצירותיו אל הקורות אותו בנעוריו ושואב השראה מהפנימיות שבהן למד (ושמהן נבעט) ברחבי ארצות הברית. כמו גיבורו המוכר הולדן, גדל סלינג'ר ב"אפר איסט סייד" במנהטן, במשפחה מבוססת מאוד. כמו הוריו בני הדתות השונות של הולדן, כך הייתה כאמור גם אמו של סלינג'ר קתולית ממוצא אירי ואביו היה יהודי.10
סלינג'ר לא היה תלמיד טוב במיוחד. אחד המורים שלו אף טען שהוא היה התלמיד הגרוע ביותר באנגלית ובחיבור שאי־פעם למד אצלו. הוא רצה להיות שחקן ושיחק תמיד בהצגות של בית הספר, ואפילו חתם על ספר המחזור של חבריו ללימודים בשמות דמויות ששיחק. הוא נזרק מבית הספר התיכון ונשלח לפנימייה צבאית, ובה החל לכתוב לראשונה. אביו לא רצה שיהיה סופר או שחקן, וכשסלינג'ר השלים את לימודיו בפנימייה ב־1937, לקח אותו לאירופה כדי ללמוד את העסק המשפחתי. כך הזדמן לו לעבוד באטליז של חזירים בפולין, ולאחר מכן לנסוע לווינה ולהשתכן שם אצל משפחה שמאוחר יותר נספתה כולה בשואה (ומונצחת באחד מסיפוריו המוקדמים).
עם שובו לארצות הברית פנה ללמוד באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת אורסינוס אך נכשל בלימודיו. לאחר מכן נרשם ללימודי כתיבה באוניברסיטת קולומביה ושם זכה ללמוד אצל העורך של מגזין סטורי ויט ברנט (Whit Burnett), והלה השפיע מאוד על החיים היצירתיים שלו. בזכות ברנט זכה סלינג'ר לפרסם לראשונה סיפור בשם "The Young Folks" (1940. החבר'ה הצעירים). הסיפור תיאר מסיבה של ילדי קולג' עשירים, מפונקים ובודדים, וכבר ניכרים בו הניצנים של דמות הגיבור הבלתי־משתלב (misfit hero), שאותה יפַתח סלינג'ר ברומן שלו התפסן בשדה־השיפון.11
לאחר שפרסם כמה סיפורים במגזינים שונים, התחיל סלינג'ר לשלוח סיפורים למגזין חלומותיו ניו יורקר, אך הם נדחו בזה אחר זה, עד שב־1942 שלח את הסיפור "Slight Rebellion off Madison" (מרד קל בשולי מדיסון) על גיבור בשם הולדן קולפילד, וסוף־סוף התקבל סיפורו לפרסום. אולם הידיעות על השמדת היהודים באירופה פשטו בארצות הברית, והסיפור לא פורסם באותה עת. ידיעות אלו הובילו את סלינג'ר היהודי להחליט להתגייס לצבא ולהילחם בהיטלר.12 הוא גויס לחיל המודיעין משום ששלט בשפות רבות, ותפקידו היה בין היתר לראיין שבויים ואזרחים כדי לאסוף מידע על הכוחות הנאציים. לצד זאת, במהלך שירותו הצבאי השתתף סלינג'ר בכמה מהקרבות הקשים ביותר שהתרחשו במלחמה, ובהם הפלישה לנורמנדי והקרב על יער הירטגן. הוא ראה את חבריו הטובים נהרגים לנגד עיניו, ואף היה בין הראשונים שראו במו עיניהם את זוועות מחנות ההשמדה ביום השחרור. בממואר שכתבה בתו מרגרט סלינג'ר Dream Catcher (2001. לוכד החלומות) הוא מצוטט באומרו: "לעולם לא תוכל להיפטר מריח הבשר החרוך שבאף, לא משנה כמה זמן תחיה".13
המלחמה השפיעה על גופו ועל נפשו השפעה מכרעת. הוא איבד את שמיעתו באוזן ימין, ועם תום המלחמה אושפז בבית חולים בגרמניה בשל לחץ נפשי. בחירתו להתאשפז בבית חולים אזרחי במקום בבית חולים צבאי נבעה מחשש שייוודע בצבא כי הסיבות לאשפוז נפשיות והוא ישוחרר משירות. הוא לא רצה שיחשבו כי שוחרר ממניעים אישיים, שכן פחד כי הדבר יפגע בסיכויי ההתקבלות של הרומן שעליו עמל, כפי שכתב למנטור שלו ארנסט המינגוויי:
אני כותב מבית חולים כללי בנירנברג. יש מחסור ניכר בקת'רין ברקליות [גיבורת הקץ לנשק], זה כל מה שיש לי להגיד [...] הכול בסדר איתי חוץ מזה שהייתי במצב כמעט תמידי של ייאוש וחשבתי שיהיה טוב לדבר עם מישהו שפוי [...] איך מתקדם הרומן שלך? אני מקווה שאתה עובד עליו קשה. אל תמכור אותו לקולנוע. אתה בחור עשיר. כיושב הראש של מועדוני המעריצים הרבים שלך, אני יודע שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר די לגרי קופר [...] אני מוכן לתת את יד ימיני כדי להשתחרר מהצבא, אבל לא על תווית פסיכיאטרית של האיש־הזה־לא־מתאים־לחיי־צבא. יש לי רומן מאוד רגיש בראש, ואני לא ארשה שיקראו למחבר רפה שכל ב־1950. אני אכן רפה שכל, אבל האנשים הלא נכונים לא צריכים לדעת את זה.14
לאחר שחרורו מבית החולים הוא נשאר באירופה ושירת בחיל המודיעין הנגדי (סיכול ריגול) כחוקר פרטי המאתר נאצים נמלטים.15
אחרי המלחמה הכיר סלינג'ר אישה גרמנייה בשם סילביה וולטר ונישא לה. הם עברו לארצות הברית וחודש לאחר מכן נפרדו. השמועות גורסות שהוא גילה כי שיתפה פעולה עם הגסטאפו.16 ב־1946 התפרסם סוף־סוף הסיפור שלו "Slight Rebellion off Madison" בניו יורקר, וב־1948 פורסם בו הסיפור הקצר שהביא לו תהילה ופרסום עולמי "יום מושלם לדגי בננה". ב־1951 ראה אור התפסן בשדה־השיפון, לאחר שנדחה על ידי שלוש הוצאות. רומן זה, שאותו הקדיש לאמו, הפך במרוצת השנים לאחד מעשרת הספרים הנמכרים ביותר בעולם.
פרסום הרומן שינה את חייו. הביוגרפיה שלו, שכתבו דיויד שילדס ושיין סלרנו ויצאה לאור ב־2013 יחד עם הסרט על חייו, פותחת במשפט: "ג'יי די סלינג'ר העביר עשר שנים בכתיבת התפסן בשדה־השיפון ואת שארית חייו בחרטה על כך".17 הספר היה שנוי מאוד במחלוקת, ובשנות ה־50 פוטרו מעבודתם מורים שלימדו אותו בבתי ספר במקומות שונים בארצות הברית על רקע טענות נגד לשונו הגסה וערכיו המפוקפקים. בעקבות הפרסום ברח סלינג'ר מניו יורק לעיירה המבודדת קורניש בניו המפשייר עם אשתו השנייה ושני ילדיו.18 החל מ־1953 הוא סירב להתראיין לעיתונות או להיפגש עם מעריציו. אך למרות זאת, הרומן גרם לאלפי מעריצים לשלוח לו מכתבים, ובמרוצת חייו מאות אם לא אלפי קוראים וקוראות עלו לרגל לביתו ואיימו על פרטיותו. מגזין טיים אפילו שלח חוקרים פרטיים שיגלו את "הסוד" שלו, ואנשים רבים ניסו להיפגש איתו ולראיין אותו באמצעות התחזות ושקרים.19 הרומן עורר עיסוק ביקורתי ומחקרי רב ביצירתו.20
הפופולריות של סלינג'ר הגיעה לשיאה ב־1961. בשנה זו הופיע דיוקן מצויר של פניו על שער המגזין טיים (הוא סירב להצטלם למגזין), והוא כונה בו חביב הקהל. בשנתיים שלאחר מכן פורסמו חמישה ספרים ויותר ממאה מאמרים על יצירתו. התנגדותו של סלינג'ר לתרבות הסלבריטאים לא הצליחה להפחית את ההתעניינות בו ואת פולחן האישיות סביבו, ואולי אפילו הגבירה אותם. אך ההתעניינות ופולחן האישיות נוצרו גם בשל אופן הכתיבה של יצירותיו. אופיים הווידויי של הטקסטים יצר אשליה של אינטימיות בין הסופר לקוראיו וגרם להתעניינות בחייו הפרטיים ולא רק בדמויותיו הבדויות.21 שילוב פרטים מהביוגרפיה שלו בחייהם של מספריו הבדויים ויצירת "בלבול ביוגרפי" ביניהם תרמו גם הם להתעניינות בחייו ובאישיותו. אך יותר מכול, הכתיבה בגוף שני יצרה תחושה של אינטימיות והיכרות אישית בין המספר לנמעניו ומשכה את הקוראים אל האדם הממשי שעמד מאחוריה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*

למר ברנט התחשק להקריא בקול את "שמש הערב ההיא" של פוקנר, והוא מיד עשה זאת. קריאתו הייתה מהירה, בין היתר, ומאופקת בצורה ייחודית ובלתי ניתנת לתיאור. למעשה, הוא פחות הקריא את הסיפור בקול ויותר רץ דרכו, מילה במילה, במחשבה תחילה, ובעזרת עשרים וחמישה אחוז בערך מהקול שלו. כמעט כל אדם אקראי מתוך קרון רכבת צפוף היה מופיע בצורה יותר דרמטית או "טובה". אבל זו בדיוק הייתה הנקודה. מר ברנט נמנע בכוונה מפרפורמנס. הוא סירב להקריא יפה. הוא כאילו הפך את עצמו למנורת קריאה, ואת קולו לנייר ודפוס. [...] אף פעם לא שמעתי, לא לפני כן ולא אחרי כן, קורא שמרסן את עצמו באופן אינסטינקטיבי ובלב שלם כל כך לטובת צרכיו של כותב דפים מודפסים מלידה, וכן, לטובת זכויותיו. לצערי, מעולם לא יצא לי לפגוש את פוקנר, אבל לעתים קרובות חשבתי לשגר לו מכתב ולספר לו על הקריאה הייחודית של מר ברנט. בעידן המטורלל והנצלני הזה אנשים שקוראים יפה סיפורים קצרים נמצאים בכל מקום - מקליטים, מצטלמים, מופיעים, משדרים - ורציתי להגיד לפוקנר, שבטח שמע אינספור פרשנויות מרגשות ליצירות שלו, שבזמן הקריאה ברנט לא חצץ אפילו פעם אחת בין המחבר לקורא השותק והאהוב שלו.
מתוך: הצדעה לוויט ברנט (Salinger 1975, 188)
הקדמה
"חשבתי שיהיה טוב לדבר עם מישהו שפוי": גבריות, חולי והפנייה אל הקוראים
את מכירה את השיר הזה, "אם אדם תופס אדם קרב בשדה־השיפון"? אני -
זה, "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה־השיפון". אמרה פיבי. זה שיר מאת רוברט ברנס.
אני יודע שזה שיר מאת רוברט ברנס.
היא, אבל, צדקה. זה באמת "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה־השיפון". אני, אבל, לא ידעתי את זה אז.1
יצירתו של הסופר האמריקאי ג'יי די (ג'רום דייוויד) סלינג'ר (1919-2010) מלווה אותי מגיל צעיר. בנערותי השאילה לי, חברתי, שרי קירשנר, את הספר פראני וזואי [1961],2 והקריאה בו הייתה מעין טקס חניכה שסימן עבורי כניסה אל עולם של סודות כמוסים על העולם ותחלואיו. מאוחר יותר למדנו בתיכון את הרומן שלו התפסן בשדה־השיפון [1951], אך התרגום לעברית הרתיע אותי, ובתסכולי פניתי אל הטקסט בשפת המקור. הפער בין הקסם של סלינג'ר באנגלית לניכור שחשתי כלפי התרגום לעברית עומד בליבו של ספר זה. פער זה אינו נובע מבחירות של מתרגמים אלא מאופייה של הלשון העברית, ובעיקר מהגוף השני שלה, שלא זו בלבד שהוא ממוגדר אלא שהוא גם מבחין בין יחיד לרבים. סוד כוחן של יצירותיו של סלינג'ר טמון בעיניי בשימוש המתוחכם שנעשה בהן בגוף השני. הפנייה בגוף שני היא פנייה מכלילה, המאפשרת לכלל הקוראים להיות חלק ממעגל התקשורת, ופנייה שכזאת אינה אפשרית בשפה העברית.
עם זאת, ליצירותיו של סלינג'ר יש השפעה מכרעת על הספרות העברית העכשווית ועל התרבות הישראלית. הבחירה ללמד את יצירתו כבר בגיל תיכון אינה שרירותית אלא נובעת הן ממעמדה המקומי המרכזי, כיצירה שהשפיעה על סופרים וסופרות ישראלים רבים ועל ציבור הקוראים הישראלי בכלל, והן מהנושאים שהיא עוסקת בהם. נושאים אלה, כמו טראומה צבאית, גבריות על הגדרותיה השונות, מרדנות על השלכותיה החברתיות וכן השפעותיהן התרבותיות של מלחמת העולם השנייה ושל האנטישמיות, עומדים בלב הישראליות.
יצירתו של סלינג'ר התקבלה בהתלהבות בישראל גם בשל יהדותו. בארצות הברית סלינג'ר אינו נחשב סופר יהודי (יצירותיו כמעט אינן נכללות בסילבוסים של קורסים על ספרות יהודית באוניברסיטאות, למשל, בניגוד ליצירותיהם של סופרים כמו סול בלו, פיליפ רות וסינתיה אוזיק), ולראיה, רבות מהביקורות שנכתבו על ספריו שתורגמו לעברית מזכירות את יהדותו של אביו.3 אמנם כשהיה סלינג'ר בן 13 נודע לו כי אמו קתולית, אבל הוא הזדהה כיהודי על הדיסקית הצבאית שלו, התגייס למלחמת העולם השנייה כדי ללחום בנאצים ואף שימש צייד נאצים לאחר המלחמה. אין ספק שפרטים ביוגרפיים אלה סייעו להכניס את יצירתו לתוכנית הלימודים, וכך גם העיסוק שלו בשואה ובאנטישמיות בסיפורים כגון "יום נפלא לדגי הבננה" (שתורגם לראשונה כבר ב־1964)4 ו"למטה בדוגית".5
אך ייתכן שהתקבלותו הנרחבת בישראל קשורה כאמור בעיקר בעיסוק האינטנסיבי של יצירתו בהתמודדות עם טראומה צבאית ועם אפשרויות ההחלמה שטומנות בחובן הדת והאמנות. סיפוריו המוקדמים מתארים חיילים־ילדים צעירים שחווים זוועות במלחמה ומתקשים לשוב ולהשתלב בחברה שגדלו בה. הסיפור "Personal Notes of an Infantryman"
(מיומנו של לוחם חי"ר), שפורסם לראשונה ב־1942, הוא סיפור העוסק בגיוס לצבא, וגיבורו סובל למעשה מטראומה כפולה כיוון שאביו נהרג במלחמה ואחיו איבד את ידו. גם הסיפור "Soft-Boiled Sergeant" (סמל רך לב), שפורסם ב־1944, עוסק בטראומה של חייל שחברו נהרג במלחמה. חמשת הסיפורים "Last Day of the Last Furlough" (1944. יומה האחרון של החופשה האחרונה); "A Boy in France" (1945. ילד בצרפת);"This Sandwich has no Mayonnaise" (1945. בסנדוויץ' הזה אין מיונז); "The Stranger" (1945. הזר); "The Inverted Forest" (1947. היער ההפוך) עוסקים בשני חברים שמשרתים יחד בצבא עד שאחד מהם נהרג. הקובץ 9 סיפורים [1953] עוסק כולו בתגובה לטראומה של מלחמת העולם השנייה, ושני הסיפורים הידועים ביותר מתוכו - "יום מושלם לדגי בננה"6 ו"לאֶזמֶה - באהבה ובזוהמה" - מתארים במישרין פוסט־טראומה צבאית.
כתיבתו של סלינג'ר רלוונטית מאוד בעיניי לקוראי ולקוראות העברית כיום כיוון שהיא מציעה פרספקטיבה אנטי־פסיכיאטרית לדיון בפוסט־טראומה ומתנגדת לפתולוגיזציה ולמדיקליזציה של מצבים נפשיים הנגרמים ללוחמים בשל מימוש חובותיהם הלאומיות. בעוד הפסיכיאטריה מטפלת בנפשו של האדם היחיד, ללא התייחסות לסדר החברתי שהביא למצבו, הגישה האנטי־פסיכיאטרית מדגישה את ההקשרים הסביבתיים והפוליטיים של ה"חולי" האינדיבידואלי. כמו הדיון העכשווי בתחום לימודי מוגבלות,7 כך גם כתיבתו של סלינג'ר מציעה להתבונן בתנאים הגורמים לשכיחותה של פוסט־טראומה ולא לנקוט האשמת הקורבן, הנשלח אל הקרב מטעם המדינה. סיפוריו מתארים את השבר הפיזי והנפשי שחווים גברים במלחמות ומציעים זווית התבוננות במלחמה לא כבכלי שמכונן גבריות וחונך אליה (תפיסה שלטענת ההיסטוריון ג'ורג' מוסה (Mosse) רווחה במודרנה)8 אלא כבחוויה שהורסת את הסובייקטיביות (ולכן גם את הגבריות) כליל. בסיפור "Last Day of the Last Furlough" הגיבור מאשים את אביו בהאדרת המלחמה כאשר הוא מספר את סיפורי המלחמה שלו כסיפורי גבורה והתבגרות ומציג את המלחמה כמעין משחק שתפקידו להפוך את הילד לגבר. אם כל החיילים שחוזרים ממלחמות ימשיכו לספר עליהן סיפורים מאדירים ויעשו עליהן סרטים, טוען הגיבור, גורל הדורות הבאים ישחזר את גורלם של חיילי היטלר וקורבנותיו.9 לכן חובתו המוסרית היא "לסתום את הפה" כשיחזור מהמלחמה ולא לספר עליה דבר.
יצירותיו המאוחרות יותר פראני וזואי והגביהו את קורת הגג, נגרים [1963] מתארות אפשרויות שונות של החלמה מטראומה המשלבות אלמנטים מדתות שונות (נצרות, יהדות ובעיקר בודהיזם) יחד עם אמונה בלתי מתפשרת בכוחה של האמנות לרפא את הנפש. הן מהוות במידה רבה "מדריך זן לאמן המערבי" המדגים כיצד ניתן להשתמש ברעיונות בודהיסטיים ולהפיק מהם תועלת לא רק בחיי היום־יום המערביים, אלא גם בתחומי הכתיבה והיצירה. הטון האופטימי־זהיר שלהן, יחד עם הכתיבה הווירטואוזית והדמויות שקל להתאהב בהן, הופכים את היצירות הללו לתרופה־ללא־מרשם שווה לכל נפש.
סלינג'ר התמודד בחייו עם כל הסוגיות שכתב עליהן. אמנם ספריו אינם אוטוביוגרפיים, אך משולבים בהם אלמנטים מהותיים מהביוגרפיה שלו. הרומן שלו התפסן בשדה־השיפון הוא הקרוב ביותר מבין יצירותיו אל הקורות אותו בנעוריו ושואב השראה מהפנימיות שבהן למד (ושמהן נבעט) ברחבי ארצות הברית. כמו גיבורו המוכר הולדן, גדל סלינג'ר ב"אפר איסט סייד" במנהטן, במשפחה מבוססת מאוד. כמו הוריו בני הדתות השונות של הולדן, כך הייתה כאמור גם אמו של סלינג'ר קתולית ממוצא אירי ואביו היה יהודי.10
סלינג'ר לא היה תלמיד טוב במיוחד. אחד המורים שלו אף טען שהוא היה התלמיד הגרוע ביותר באנגלית ובחיבור שאי־פעם למד אצלו. הוא רצה להיות שחקן ושיחק תמיד בהצגות של בית הספר, ואפילו חתם על ספר המחזור של חבריו ללימודים בשמות דמויות ששיחק. הוא נזרק מבית הספר התיכון ונשלח לפנימייה צבאית, ובה החל לכתוב לראשונה. אביו לא רצה שיהיה סופר או שחקן, וכשסלינג'ר השלים את לימודיו בפנימייה ב־1937, לקח אותו לאירופה כדי ללמוד את העסק המשפחתי. כך הזדמן לו לעבוד באטליז של חזירים בפולין, ולאחר מכן לנסוע לווינה ולהשתכן שם אצל משפחה שמאוחר יותר נספתה כולה בשואה (ומונצחת באחד מסיפוריו המוקדמים).
עם שובו לארצות הברית פנה ללמוד באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת אורסינוס אך נכשל בלימודיו. לאחר מכן נרשם ללימודי כתיבה באוניברסיטת קולומביה ושם זכה ללמוד אצל העורך של מגזין סטורי ויט ברנט (Whit Burnett), והלה השפיע מאוד על החיים היצירתיים שלו. בזכות ברנט זכה סלינג'ר לפרסם לראשונה סיפור בשם "The Young Folks" (1940. החבר'ה הצעירים). הסיפור תיאר מסיבה של ילדי קולג' עשירים, מפונקים ובודדים, וכבר ניכרים בו הניצנים של דמות הגיבור הבלתי־משתלב (misfit hero), שאותה יפַתח סלינג'ר ברומן שלו התפסן בשדה־השיפון.11
לאחר שפרסם כמה סיפורים במגזינים שונים, התחיל סלינג'ר לשלוח סיפורים למגזין חלומותיו ניו יורקר, אך הם נדחו בזה אחר זה, עד שב־1942 שלח את הסיפור "Slight Rebellion off Madison" (מרד קל בשולי מדיסון) על גיבור בשם הולדן קולפילד, וסוף־סוף התקבל סיפורו לפרסום. אולם הידיעות על השמדת היהודים באירופה פשטו בארצות הברית, והסיפור לא פורסם באותה עת. ידיעות אלו הובילו את סלינג'ר היהודי להחליט להתגייס לצבא ולהילחם בהיטלר.12 הוא גויס לחיל המודיעין משום ששלט בשפות רבות, ותפקידו היה בין היתר לראיין שבויים ואזרחים כדי לאסוף מידע על הכוחות הנאציים. לצד זאת, במהלך שירותו הצבאי השתתף סלינג'ר בכמה מהקרבות הקשים ביותר שהתרחשו במלחמה, ובהם הפלישה לנורמנדי והקרב על יער הירטגן. הוא ראה את חבריו הטובים נהרגים לנגד עיניו, ואף היה בין הראשונים שראו במו עיניהם את זוועות מחנות ההשמדה ביום השחרור. בממואר שכתבה בתו מרגרט סלינג'ר Dream Catcher (2001. לוכד החלומות) הוא מצוטט באומרו: "לעולם לא תוכל להיפטר מריח הבשר החרוך שבאף, לא משנה כמה זמן תחיה".13
המלחמה השפיעה על גופו ועל נפשו השפעה מכרעת. הוא איבד את שמיעתו באוזן ימין, ועם תום המלחמה אושפז בבית חולים בגרמניה בשל לחץ נפשי. בחירתו להתאשפז בבית חולים אזרחי במקום בבית חולים צבאי נבעה מחשש שייוודע בצבא כי הסיבות לאשפוז נפשיות והוא ישוחרר משירות. הוא לא רצה שיחשבו כי שוחרר ממניעים אישיים, שכן פחד כי הדבר יפגע בסיכויי ההתקבלות של הרומן שעליו עמל, כפי שכתב למנטור שלו ארנסט המינגוויי:
אני כותב מבית חולים כללי בנירנברג. יש מחסור ניכר בקת'רין ברקליות [גיבורת הקץ לנשק], זה כל מה שיש לי להגיד [...] הכול בסדר איתי חוץ מזה שהייתי במצב כמעט תמידי של ייאוש וחשבתי שיהיה טוב לדבר עם מישהו שפוי [...] איך מתקדם הרומן שלך? אני מקווה שאתה עובד עליו קשה. אל תמכור אותו לקולנוע. אתה בחור עשיר. כיושב הראש של מועדוני המעריצים הרבים שלך, אני יודע שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר די לגרי קופר [...] אני מוכן לתת את יד ימיני כדי להשתחרר מהצבא, אבל לא על תווית פסיכיאטרית של האיש־הזה־לא־מתאים־לחיי־צבא. יש לי רומן מאוד רגיש בראש, ואני לא ארשה שיקראו למחבר רפה שכל ב־1950. אני אכן רפה שכל, אבל האנשים הלא נכונים לא צריכים לדעת את זה.14
לאחר שחרורו מבית החולים הוא נשאר באירופה ושירת בחיל המודיעין הנגדי (סיכול ריגול) כחוקר פרטי המאתר נאצים נמלטים.15
אחרי המלחמה הכיר סלינג'ר אישה גרמנייה בשם סילביה וולטר ונישא לה. הם עברו לארצות הברית וחודש לאחר מכן נפרדו. השמועות גורסות שהוא גילה כי שיתפה פעולה עם הגסטאפו.16 ב־1946 התפרסם סוף־סוף הסיפור שלו "Slight Rebellion off Madison" בניו יורקר, וב־1948 פורסם בו הסיפור הקצר שהביא לו תהילה ופרסום עולמי "יום מושלם לדגי בננה". ב־1951 ראה אור התפסן בשדה־השיפון, לאחר שנדחה על ידי שלוש הוצאות. רומן זה, שאותו הקדיש לאמו, הפך במרוצת השנים לאחד מעשרת הספרים הנמכרים ביותר בעולם.
פרסום הרומן שינה את חייו. הביוגרפיה שלו, שכתבו דיויד שילדס ושיין סלרנו ויצאה לאור ב־2013 יחד עם הסרט על חייו, פותחת במשפט: "ג'יי די סלינג'ר העביר עשר שנים בכתיבת התפסן בשדה־השיפון ואת שארית חייו בחרטה על כך".17 הספר היה שנוי מאוד במחלוקת, ובשנות ה־50 פוטרו מעבודתם מורים שלימדו אותו בבתי ספר במקומות שונים בארצות הברית על רקע טענות נגד לשונו הגסה וערכיו המפוקפקים. בעקבות הפרסום ברח סלינג'ר מניו יורק לעיירה המבודדת קורניש בניו המפשייר עם אשתו השנייה ושני ילדיו.18 החל מ־1953 הוא סירב להתראיין לעיתונות או להיפגש עם מעריציו. אך למרות זאת, הרומן גרם לאלפי מעריצים לשלוח לו מכתבים, ובמרוצת חייו מאות אם לא אלפי קוראים וקוראות עלו לרגל לביתו ואיימו על פרטיותו. מגזין טיים אפילו שלח חוקרים פרטיים שיגלו את "הסוד" שלו, ואנשים רבים ניסו להיפגש איתו ולראיין אותו באמצעות התחזות ושקרים.19 הרומן עורר עיסוק ביקורתי ומחקרי רב ביצירתו.20
הפופולריות של סלינג'ר הגיעה לשיאה ב־1961. בשנה זו הופיע דיוקן מצויר של פניו על שער המגזין טיים (הוא סירב להצטלם למגזין), והוא כונה בו חביב הקהל. בשנתיים שלאחר מכן פורסמו חמישה ספרים ויותר ממאה מאמרים על יצירתו. התנגדותו של סלינג'ר לתרבות הסלבריטאים לא הצליחה להפחית את ההתעניינות בו ואת פולחן האישיות סביבו, ואולי אפילו הגבירה אותם. אך ההתעניינות ופולחן האישיות נוצרו גם בשל אופן הכתיבה של יצירותיו. אופיים הווידויי של הטקסטים יצר אשליה של אינטימיות בין הסופר לקוראיו וגרם להתעניינות בחייו הפרטיים ולא רק בדמויותיו הבדויות.21 שילוב פרטים מהביוגרפיה שלו בחייהם של מספריו הבדויים ויצירת "בלבול ביוגרפי" ביניהם תרמו גם הם להתעניינות בחייו ובאישיותו. אך יותר מכול, הכתיבה בגוף שני יצרה תחושה של אינטימיות והיכרות אישית בין המספר לנמעניו ומשכה את הקוראים אל האדם הממשי שעמד מאחוריה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*