“לקריאה בספר ניגשתי במוטיבציה ממספר זוויות: עניין בשירה, בדור הביט, בזן בודהיזם... ובג'ס מריאנו (צופי וצופות "בנות גילמור" ייזכרו ב"יללה" בתור הספר שפילח מביתה של רורי כאשר נפגשו לראשונה ושהחזיר לה עם הערות, ובכך מזניק את הכימיה הספרותית והרומנטית ביניהם).

השירים עצמם סנסציוניים לקריאה, במקצב (הביט) המהפנט, ובתכנים הפרובוקטיביים והאינטרוספקטיביים המשתלבים ומופיעים למכביר. לעיתים הם משלהבים, דוחפים קדימה כקטר ברזל שועט, מציעים עירוניות מחשמלת. ולעיתים התזזיתיות המאנית ורווית הסמים מוחלפת דווקא ברגעים עדינים ומהורהרים, כמעין מבט הייקו שלו הנוגע בתמונת מציאות בודדת, שברירית אך חיונית.

המנעד הרחב של השירים בין התמות הללו מבטיח חווית קריאה מגוונת וייחודית ומאפשרת למצוא שירים ודימויים להתחבר אליהם. וגם חושף אותנו מעט לתקופה ההיסטורית ולאתגרים שבתוכם התעצב דור הביט. אבל לצד היתרונות הכרוכים במנעד זה הוא טומן לדעתי בעייתיות מסוימת – טשטוש גבולות אמנותי ורעיוני שיכול להוביל לטשטוש מוסרי. כשקודש וחול או נשגב וארצי נמהלים זה בזה בשירים, יש בכך להציע דרך התבוננות חדשה על המציאות, ועל פורמט השירי בכלל. אולם הוא משמש גם ככיסוי להתנהגות בעייתית.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא שיר הנושא של הקובץ, "יללה". דרך שימוש באלוזיות ממיתולוגיה יוונית ורטוריקה סוחפת גינזברג מרומם את בני דורו – המסוממים, המטורפים, חולי המין – למעמד של מלאכים וקדושים מעונים. או בשיר החותם את הקובץ בו מתוארת הלוויה של הדובר, אליה מגיע קטין שהדובר ביצע בו מעשים מגונים ללא הסכמה. בנוסף בחלק מהשירים יש התעסקות מרובה באגו של הדובר שמתמוגג מעצמו כמשורר.

לסיכום, "יללה" הוא ספר מסקרן ויוצאת דופן (אפילו לקוראים וקוראות סאחיות כמו רורי גילמור וכמוני). הקריאה בשירים יכולה להיות חוויה עוצמתית ושואבת, אולם כדאי ללוות אותה בראייה ביקורתית מסוימת.”

“יש רגעים שמגדירים פשוט זמנים. אם נהיים ספציפיים יותר, יש יצירות אמנות ששינו סדר, הפכו קערות ויצרו כאוס שהוביל למצב חדש. אם נהיה ספציפיים יותר, יש את "יללה" של אלן גינסברג. גדול משוררי המאה ה-20, מראשוני דור הביט, והמשורר האהוב עליי עם יצירתו המפורסמת ביותר. לגינסברג יש את הכוח הזה לבטא את עצמו בצורה יפיפיה שייחודית רק לו. בהשפעה מוולט ויטמן שכל כך אהב, הגיע גינסברג לתיאורים פואטיים מהגיהינום, תפילות מודרניות מעורבבות ביומיום - בקיצור חגיגה אחת גדולה. "יללה" ה-פואמה שלו, היא הייצוג הנהדר לזה. גבירותיי ורבותיי, המסע הזה לא הולך להיות קל. וזה מה שמדהים. גינסברג לא עושה חשבון ומחליט להוציא הכל.
את כל מה שראה רע בחברה האמריקאית, טיפוסים שמרניים משעממים ומשועממים שמרסנים כל יצירתיות שנראית אקסצנטרית וחורגת מהנורמה. אנשים שמסרסים את "המוחות הגדולים ביותר של דורי" כפי שאומר גינסברג. רק כדי לשמוע את המשפט הראשון, אתם ישר נסחפים. ואפשר לחוות הכל ביצירה הזו, את הסקסופונים הצווחים אל תוך הלילה של קולטריין וקולמן, את טפטופי הצבע האגרסיביים וחסרי השקט של ג'קסון פולוק, את המתיחות בחברה האמריקאית בעיקר עם מלחמת ויאטנם (וגינסברג היה לאחד מאבות ההיפים), נבואת זעם מודרנית שרלוונטית גם להיום. פואמה שלא שמה קצוץ. עוד לפני שראפרים הוציאו את כל אשר על ליבם והיו מודבקים תחת התווית "Explicit" עשה את זה גינסברג לפני הרבה הרבה זמן אי שם בסוף הפיפטיז. זו יצירה מרגשת, מדהימה, מטורפת, לא משעממת לרגע. החזרתיות שבה כתובה היצירה מצביעה עליה כמעט כמו תפילה. אפשר להגיד שוב שהמאה ה-20 הוגדרה עם השיר הזה, אפשר להגיד שזו הייתה יצירה שחילקה אנשים ועוררה את כל המתנגדים מחוריהם, אפשר להגיד שזה מה שהפך את גינסברג לסלב שכזה שמסתובב עם כל הwhos and whos של המאה ההיא. אני אומר שזה שיר מדהים, כואב שהזעקה שלו רלוונטית להיום. כמובן, שאשמח גם לשבח את שאר השירים פה כמו "אמריקה" הזועם גם הוא וכן "מוות ותהילה" שמסכם את חייו של גינסברג בצורה יפיפיה. אבל, אם אתם רוצים לחוות את גינסברג פעם ראשונה, לכו ל"יללה". לא מבטיח שתחזרו כמו שהייתם.”