קשה לכתוב ביקורת על ספרים של ויניקוט, בעיקר בגלל שהם לא נכתבו כספרים; זו אסופת מאמרים, שלאגד אותם לכדי תמה אחת לבסוף יחפוף עם התורה הויניקוטיאנית עצמה.

וזה ספר משונה גם בתוך תת הקטוגריה הזו, של ספרי ויניקוט. מפוזר מעט, לא אחיד - ובגלל זה הוא האהוב עלי. יש בו נקודות נקודות שאפשר לחטוף, שיחד יוצרות את הענווה, היושרה, הכנות והאופטימיות שהן הן הטיפול הפסיכואנליטי שויניקוט מציע לנו.

(ולתוהים לגבי הענווה הנ"ל, הנה ציטוט שלא מפסיק להדהים אותי, מתוך אחד המאמרים כאן. מתי תשמעו מטפל עניו כל כך, שזוכר שהוא תמיד הפתרון הפחות מועדף.

"המשפחה הממוצעת מונעת ופותרת כל העת הפרעות בילד זה או אחר, לרוב ללא צורך בסיוע מקצועי. תהיה זאת ללא ספק טעות מצד המטפל לנשל את המשפחה ממלוא תפקודה, אלא אם כן תפקוד זה מועד לכישלון בשל ליקוי אינהרנטי. כאשר המשפחה מתפקדת, מטרת המטפל צריכה להיות לאפשר לילד המגיע לטיפול להשתמש במה שמשפחתו יכולה למעשה לעשות טוב יותר ובחסכנות רבה יותר מכל אחד אחר, דהיינו להציע סיוע נפשי מקיף במשך כל התקופה עד להחלמה.")

זה הספר שהכי אהבתי בסדרה, ובו זמנית זה שהכי פחות. אולי זה קשור גם לעובדה שהוא הגיע אחרי לב שחור כמו דיו, ומלחמת ההתשה שניהל עם הקורא.

יש כאן סיפור בלשי. נבל על מרושע, ארגון מאיים, רציחות ופשעים. סטרייק מתגלה כאן, לתחושתי עוד יותר ממה שהכרנו עד עכשיו, כדמות הבלש ההולמסי - אפילו, כן כן, עד כדי כינוס כל המעורבים והרצאת פתרון התעלומה, אליו הקורא יתוודע מאוחר יותר. העלילה מהודקת, ההתקדמות ליניארית, והקורא רוצה כל כך בהצלחת הטובים וכשלון הרעים.

ההתקדמות הזו מופיע שוב, אצל סטרייק ורובין עצמם. אנחנו כבר מכירים אותם, וחשוב מכך הם מכירים את עצמם. זה מאפשר להם פחות להתעסק במה ההרגשה והדחקה, אלא להיות יותר מוכוונים ויוזמתיים. עד כה, משהו בסטטיות שלהם היה מתיש מעט, ועכשיו הם מתחילים לנוע. מספיק להשוות בין מערכת היחסים של סטרייק עם מדלן בספר הקודם, ממנה סבל אך לא הצליח להגיד זאת עד שהיא נגמרה ללא יוזמה שלו, ומערכת היחסים (אם אפשר לקרוא לה כך) עם ביז'ו. זו נפילה של סטרייק, אבל לראשונה מופיעה דמות נשית, מושא רומנטי, שהוא פשוט.. אדיש אליה. הסערה שלו עדיין שם, אבל לא מרטיבה את כל הסובבים. לא סתם, אני מרגיש, רולינג כתבה את ביז'ו בצורה מסוימת כמו פרודיה על שרלוט, כמו שרלוט בלי שום האדרה או רומנטיקה.

אבל, א ב ל, איזה פספוס עם הכת. בסופו של דבר, זו היתה תשובה לא טובה לשאלה טובה כל כך. רולינג עשתה לעצמה חיים קלים עם ראש כת מניפולטיבי, נבל, ציניקן שמנצל את כולם. רוב הכתות, אני חושש, הן ההיפך; גם בגרועות שבהן, מאמינים שעושים טוב. אם רק בקה היתה ראש הכת. במקביל, הציניות של ג'ונתן סייעה לרולינג להתחמק מהאפקט הרגשי על סטרייק ורובין, כל אחד מסיבותיו שלו. נכון, רובין הגיע למצב מעורער נפשית, אבל יום יומיים אחרי שיצאה, היא שוב רובין שאנחנו מכירים, כמעט. דווקא בסדרה עם גיבורים אנושיים כל כך, לא מושלמים כל כך, איכשהו הם יוצאים מהתעלומה האישית ביותר בלי לכלוך.

נ.ב: רולינג כנראה מאוד מאוד אוהבת פסיכולוגיות, כי הדמות של פרודנס היתה יכולה להיכתב בקלות כקריקטורה שרולינג מתמחה בה. אחרי עיתונאים, סופרים, אצולה, חששתי מהיום בו רולינג תחליט ללעוד לפסיכולוגים.