קראתי את טרילוגיית האל המכאני של אורי כץ בהנאה גדולה, ובעיקר בתחושה שמדובר ביצירה חריגה בנוף של המדע-הבדיוני העברי.
אלה ספרים שנקראים כסיפור הרפתקה סוחף, אבל מתחת לפני השטח עוסקים בשאלות רציניות מאוד: מהו חינוך, מהי תרבות, ואיזה מקום יש לספרות, היסטוריה ומחשבה הומניסטית בעולם עתידני שמונע על ידי טכנולוגיה ומכונות. כץ לא מתייחס לרעיונות האלה כקישוטים – הם הלב של הסיפור.
העולם שנבנה כאן, ובעיקר האקדמיה העתידנית שבה מתרחשת העלילה, הוא רעיון חזק ומקורי. זה לא עוד “בית ספר מיוחד” בסגנון מוכר, אלא ניסוי מחשבתי על איך מייצרים בני אדם חושבים, ולא רק מיומנים. הדמויות הראשיות, לונה ואלכס, כתובות בצורה שמאפשרת גם הזדהות וגם מחשבה – הן לא גיבורים מושלמים, אלא צעירים שנאלצים להתמודד עם עולם גדול, מסוכן ולעיתים אכזרי.
מה שעובד במיוחד בטרילוגיה הוא השילוב בין עלילה קצבית לבין עומק רעיוני. הספרים לא מטיפים, לא עוצרים כדי “להסביר את הרעיון”, אבל כן משאירים את הקורא עם שאלות שנשארות גם אחרי הסגירה. יש כאן אמירה ברורה בעד רוח האדם, בעד ידע ותרבות, בלי נאיביות ובלי ציניות.
בשורה התחתונה:
זו טרילוגיה שמכבדת את הקורא. היא לא מזלזלת בו, לא מפשטת רעיונות מורכבים יתר על המידה, ועם זאת נשארת קריאה ומהנה. מומלץ מאוד למי שמחפש מדע-בדיוני שהוא לא רק בריחה מהמציאות – אלא גם מחשבה עליה.
