ביקורת ספרותית על האחווה מאת ג'ון גרישם
ספר בסדר

---

"זכר, פנוי לבן, בשנות העשרים, מחפש חבר-לעט, נדיב ודיסקרטי, בשנות הארבעים או החמישים".
זו המודעה שפורסמה בעיתון של הקהילה ההומו-לסבית, ואשר ממנה, וסביבה נרקמת עלילת הספר.
הסיפור מתקיים בשני מישורים נפרדים שמתאחדים לסיפור אחד.

במישור הראשון מסופר על כלא ללא גדרות (כאילו, יער ללא עצים...) וללא שמירה קשוחה מסביבו, שבו כלואים, בין כל האסירים, שלושה שופטים לשעבר שנשלחו לתקופות מאסר שונות.
השופטים, הנקראים "האחווה", מנצלים את ידיעתם בחוקים, ובהרכב הכולל את שלושתם - עוזרים לאסירים להגיש ערעורים, ומשמשים כבוררים במחלוקות שביניהם.
בין ה"מינוסים" של ה"כלא בית הבראה" הזה קיים האיסור להכניס סכומי כסף גדולים - דבר שגורם לשופטים להסתפק בסכומי עמלה קטנים על פועלם.
וכך עולה הרעיון לעשות מעט יותר לביתם, והמודעה בעיתון הינה הצעד הראשון להגשמתו.
בעזרת עורך דין כושל, הנמצא מחוץ לכלא, ואשר עוזר להם בתרמית, ממיינים השלושה מכתבי תשובה שקיבלו לתיבת דואר סודית, במענה למודעתם. ההעדפה היא של גברים בגיל העמידה, רצוי נשואים, שמאוימים שבמידה ולא ישלמו להם סכומי עתק - "יוציאו אותם מהארון" ויגלו לעיני כל את חרפתם (הספר נכתב בשנת 1999).

במישור השני אנו נחשפים לבעיות כספיות שקיימות ב- CIA , בעיות שגורמות לעומד בראשה לגרום לפיגועים במטרות אמריקאיות ברחבי העולם. פיגועים, שמן הסתם, יעזרו להגדיל את תקציבו של המשרד...
כדי להצליח במשימה, בוחרים באיש קונגרס ישר ונאה, המתאים לצרכיהם, ומריצים אותו לנשיאות, כמעין בובה שנאומיו נכתבים ונבדקים ע"י ה- CIA, ובאומרו שצריך להילחם בפשע הגואה ובהראותו לאן הגיעו הדברים, מקווים "החברה הטובים" שבבוא הזמן, לכשייבחר, יזכור את היד שהאכילה אותו.

וכאן נפגשים שני המישורים.
ידידינו מ"האחווה" שולחים מכתב סחיטה גם למועמד לנשיאות, שענה על המודעה, כמובן בשם מזויף, והחברה הטובים מה- CIA עולים על מכתב הסחיטה ועל נטיותיו הכמוסות של מועמדם לנשיאות.

זהו, עד כאן תימצות העלילה הנרקמת. ולקראת סופה עולה השאלה הכל כך מוכרת, שאניח לכם לגלות בעצמכם:
האם הפשע משתלם?
כפי שזכור לי, רק ספר אחד של גרישם לא מצא חן בעיני (חף מפשע), ואחריו הייתי מדרג ספר זה, מלמטה כמובן...
בלשון המעטה, לא התלהבתי.
וטוב שגרישם, בסופו של דבר, בחר להתמקצע בדבר שהוא כה טוב בו - משפט פרופר.

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על האחווה