הספר הזה הוא אחד ה-קלאסיקות של הספרות האנגלית. עד כדי כך שיש לו קרדיט מרכזי בהפיכת חג המולד לחג החשוב שהוא היום באנגלוספירה, וקביעת מנהגים מסוימים לחג. קשה להגזים עד כמה זו פרה קדושה ויצירה חשובה ומשפיעה בתרבויות דוברות האנגלית בכלל והבריטית בפרט.

עכשיו, כשהוצאנו את זה מהדרך - זה אחד הספרים הכי גרועים שקראתי, מהמון אספקטים.

הספר מספר על אבנעזר, קשיש ממורמר, שונא אדם, קמצן להחריד, די מרושע, ששונא את חג המולד.
אנחנו מתוודעים אליו בתחילת הסיפור בערב חג המולד כשהוא טורק את הדלת לילד ששר ולמתרימים למען העניים, מתעצבן על אחיין שלו שבא לאחל לו חג שמח, רודה קצת בעובד שלו ובקושי נותן לו חופש ליום אחד של חג המולד.
פשוט קריקטורה של אדם רע באופן מגוחך, עם שורות כמו "אם זה היה תלוי בי, הייתי מצווה שיטגנו כל אידיוט שפולט מהפה 'חג מולד שמח' במיץ של עצמו ויקברו אותו כשיתד מעץ אשוח תקועה לו בלב!"

ואז הוא הולך הביתה ומתגלה בפניו הרוח של שותפו העסקי שמת לפני כמה שנים, והיא מזהירה אותו מהמשך חייו באופן הזה, בוכה על מר גורלה, ואומרת שכדי להאיר את עיניו היא ארגנה ששלוש רוחות יבקרו אותו במהלך הלילה של חג המולד; רוח חג המולד של העבר, רוח חג המולד של ההווה, ורוח חג המולד של העתיד.

אז יש לנו מה שיכול היה להיות סיפור גאולה של אבנעזר, אבל לא, במקום זה מהשנייה הראשונה שרוח חג המולד של העבר מבקרת אותו ומתחילה להראות לו דברים, הוא ישר הופך לילד טוב. אין כאן תהליך של ממש, אין כאן פיתוח דמות, אין התמודדות מורכבת עם עשרות שנות חיים ופילוסופיית חיים שמתנגשות בטיעונים נגדיים שכליים ורגשיים.. יש כאן מעבר חד מהקריקטורה הראשונה (שגם מרגישה כמו תיאור אנטישמי של יהודי, בייחוד עם השם, אני חייב להגיד..) לקריקטורה שנייה, של דמות לאבי דאבי וסכרינית להקיא, שמכה על חטא באופן מוגזם להחריד.

מה גם, שכל הסיפור מלא בפאסיב אגרסיב מתנשא, צבוע ומחליא. תראו למשל את הסצנה הזו, בה האחיין של אבנעזר מדבר עליו במסיבת חג מולד:
""הוא אמר שחג המולד זה שטויות, נשבע לכם!" צרח האחיין מצחוק. "הוא באמת מאמין בזה!"
"שיתבייש לו, פרד!" אמרה אשת האחיין בכעס רב. יבורכו הנשים: הן אף פעם לא מעמידות פנים. תמיד כנות עד הסוף. [..]
"הוא ברנש זקן ומגוחך," אמר האחיין של סקרוג'. "זאת האמת. הוא מסוגל להיות הרבה יותר נחמד מכפי שהוא — והוא עוד ישלם על החטאים שלו. אבל לי אין שום דבר נגדו."
"הוא בטח עשיר מאוד, פרד," ציינה אשתו. "ככה לפחות סיפרת לי."
"ואם כן אז מה, יקירה?" ענה האחיין. "הוא לא עושה שום דבר בכל העושר הזה. בטח לא דברים טובים. הוא לא נהנה ממנו. והוא לא מעלה בדעתו — חה־חה־חה! — שאולי הוא יכול להועיל לנו."
"לי אין סבלנות אליו," קבעה אשת האחיין. ואחיותיה, וכל שאר הגברות שהיו שם, הסכימו איתה.
"הו, לי יש!" אמר האחיין של סקרוג'. "אני מרחם עליו. אני לא מסוגל לכעוס עליו, אפילו אם אשתדל. הרי מי סובל מכל הגחמות המרושעות שלו? הוא עצמו, תמיד. הוא מכניס לעצמו לראש שהוא לא אוהב אותנו, ולא בא אלינו לארוחות. ומה יוצא לו מזה? שהוא מפסיד ארוחה לא־משהו."

הסצנה הזו היא די ייצוגית לרוח של הספר לגבי ה"נוצרי האידאלי בחג המולד", ואני פשוט נחלאתי כשקראתי אותה. זה כזה פתטי, זה כל כך מלאכותי ומזויף, זה לא אנושי, וזה אפילו לא בהכרח מהחלקים היותר מלאכותיים בספר.

האנשים כאן הם או קריקטורות של נבלים או קריקטורות של קדושים נוצריים בלתי מציאותיים, השמאלץ חוגג, וכמובן שהספר הזה בריטי מאוד, בתיאור ה"פודינג" של חג המולד (מאכל בריטי מסורתי) ודברים כאלה. אני לא באמת מסוגל להיות מוקסם מהאימג'ים האלה של חג מולד בריטי מחויך כאילו מחזיקים לו את החיוך בכפייה דמונית כמו בסרט האימה "סמייל".

יש בספר גם פן חברתי, הוא מתאר את חיי העניים מלאי הסבל בלונדון של אותה התקופה, וקורא לחמלה ועזרה להם. נו, כאן אני חייב להגיד בכנות שהיו כמה קטעים יפים, בטח אם יש לקורא קצת מודעות היסטורית והוא מבין איזה גיהנום היו לפרקים הערים התעשייתיות החדשות של המאה ה19, שלב הביניים הכאוטי בין חיי הפיאודליזם והכפר לבין הסדר העולמי המערבי המודרני.

אה, ועוד משהו, זה סיפור עם טונים די אלימים לפרקים.
הרוחות של חג המולד מתעללות קצת באבנעזר, מפחידות אותו בהופעה שלהן וגורמות לו לעבור חוויות מאוד קשות. עד כמה אבנעזר עשה את השינוי הסופי בהתנהגות שלו כלפי חוץ מהידבקות תמימה וכנה באמונה ובשמחה, ועד כמה הוא עשה את זה כי רוח חג המולד של העתיד הציגה לו איומים מחרידים והוא לא רצה לעבור את הסבל שהוא הבין שהוא יעבור אלא אם הוא יתנהג אחרת?
אז אם אני מבין את הסיפור נכון, מי שהוא לא נוצרי טוב צריך לקבל פאסיב אגרסיב מתנשא, ואם זה לא עובד אז פשוט להתחיל לאיים עליו עד שהוא יתיישר. מקסים.

2\10 מאוד מאוד התאכזבתי מהספר הזה. קשה לי לזכור ספר שקראתי בשנים האחרונות ברמה כל כך נמוכה, גם מבחינת כתיבה וגם מבחינה רעיונית. הסיבות היחידות שסיימתי אותו הן שזה ספר מאוד "חשוב" תרבותית, ושהוא קצר (מאה עמודים בפורמט לא דחוס).

נב 1 - אין ציורים בהוצאה הזו של הספר, וממש חבל שכך. יש המון איורים יפים לספר הזה מהמאה ה19, שאין עליהם זכויות יוצרים. היה יכול להיות נהדר לשלב אותם בין הדפים.