הספר הזה הוא אחד ה-קלאסיקות של הספרות האנגלית. עד כדי כך שיש לו קרדיט מרכזי בהפיכת חג המולד לחג החשוב שהוא היום באנגלוספירה, וקביעת מנהגים מסוימים לחג. קשה להגזים עד כמה זו פרה קדושה ויצירה חשובה ומשפיעה בתרבויות דוברות האנגלית בכלל והבריטית בפרט.

עכשיו, כשהוצאנו את זה מהדרך - זה אחד הספרים הכי גרועים שקראתי, מהמון אספקטים.

הספר מספר על אבנעזר, קשיש ממורמר, שונא אדם, קמצן להחריד, די מרושע, ששונא את חג המולד.
אנחנו מתוודעים אליו בתחילת הסיפור בערב חג המולד כשהוא טורק את הדלת לילד ששר ולמתרימים למען העניים, מתעצבן על אחיין שלו שבא לאחל לו חג שמח, רודה קצת בעובד שלו ובקושי נותן לו חופש ליום אחד של חג המולד.
פשוט קריקטורה של אדם רע באופן מגוחך, עם שורות כמו "אם זה היה תלוי בי, הייתי מצווה שיטגנו כל אידיוט שפולט מהפה 'חג מולד שמח' במיץ של עצמו ויקברו אותו כשיתד מעץ אשוח תקועה לו בלב!"

ואז הוא הולך הביתה ומתגלה בפניו הרוח של שותפו העסקי שמת לפני כמה שנים, והיא מזהירה אותו מהמשך חייו באופן הזה, בוכה על מר גורלה, ואומרת שכדי להאיר את עיניו היא ארגנה ששלוש רוחות יבקרו אותו במהלך הלילה של חג המולד; רוח חג המולד של העבר, רוח חג המולד של ההווה, ורוח חג המולד של העתיד.

אז יש לנו מה שיכול היה להיות סיפור גאולה של אבנעזר, אבל לא, במקום זה מהשנייה הראשונה שרוח חג המולד של העבר מבקרת אותו ומתחילה להראות לו דברים, הוא ישר הופך לילד טוב. אין כאן תהליך של ממש, אין כאן פיתוח דמות, אין התמודדות מורכבת עם עשרות שנות חיים ופילוסופיית חיים שמתנגשות בטיעונים נגדיים שכליים ורגשיים.. יש כאן מעבר חד מהקריקטורה הראשונה (שגם מרגישה כמו תיאור אנטישמי של יהודי, בייחוד עם השם, אני חייב להגיד..) לקריקטורה שנייה, של דמות לאבי דאבי וסכרינית להקיא, שמכה על חטא באופן מוגזם להחריד.

מה גם, שכל הסיפור מלא בפאסיב אגרסיב מתנשא, צבוע ומחליא. תראו למשל את הסצנה הזו, בה האחיין של אבנעזר מדבר עליו במסיבת חג מולד:
""הוא אמר שחג המולד זה שטויות, נשבע לכם!" צרח האחיין מצחוק. "הוא באמת מאמין בזה!"
"שיתבייש לו, פרד!" אמרה אשת האחיין בכעס רב. יבורכו הנשים: הן אף פעם לא מעמידות פנים. תמיד כנות עד הסוף. [..]
"הוא ברנש זקן ומגוחך," אמר האחיין של סקרוג'. "זאת האמת. הוא מסוגל להיות הרבה יותר נחמד מכפי שהוא — והוא עוד ישלם על החטאים שלו. אבל לי אין שום דבר נגדו."
"הוא בטח עשיר מאוד, פרד," ציינה אשתו. "ככה לפחות סיפרת לי."
"ואם כן אז מה, יקירה?" ענה האחיין. "הוא לא עושה שום דבר בכל העושר הזה. בטח לא דברים טובים. הוא לא נהנה ממנו. והוא לא מעלה בדעתו — חה־חה־חה! — שאולי הוא יכול להועיל לנו."
"לי אין סבלנות אליו," קבעה אשת האחיין. ואחיותיה, וכל שאר הגברות שהיו שם, הסכימו איתה.
"הו, לי יש!" אמר האחיין של סקרוג'. "אני מרחם עליו. אני לא מסוגל לכעוס עליו, אפילו אם אשתדל. הרי מי סובל מכל הגחמות המרושעות שלו? הוא עצמו, תמיד. הוא מכניס לעצמו לראש שהוא לא אוהב אותנו, ולא בא אלינו לארוחות. ומה יוצא לו מזה? שהוא מפסיד ארוחה לא־משהו."

הסצנה הזו היא די ייצוגית לרוח של הספר לגבי ה"נוצרי האידאלי בחג המולד", ואני פשוט נחלאתי כשקראתי אותה. זה כזה פתטי, זה כל כך מלאכותי ומזויף, זה לא אנושי, וזה אפילו לא בהכרח מהחלקים היותר מלאכותיים בספר.

האנשים כאן הם או קריקטורות של נבלים או קריקטורות של קדושים נוצריים בלתי מציאותיים, השמאלץ חוגג, וכמובן שהספר הזה בריטי מאוד, בתיאור ה"פודינג" של חג המולד (מאכל בריטי מסורתי) ודברים כאלה. אני לא באמת מסוגל להיות מוקסם מהאימג'ים האלה של חג מולד בריטי מחויך כאילו מחזיקים לו את החיוך בכפייה דמונית כמו בסרט האימה "סמייל".

יש בספר גם פן חברתי, הוא מתאר את חיי העניים מלאי הסבל בלונדון של אותה התקופה, וקורא לחמלה ועזרה להם. נו, כאן אני חייב להגיד בכנות שהיו כמה קטעים יפים, בטח אם יש לקורא קצת מודעות היסטורית והוא מבין איזה גיהנום היו לפרקים הערים התעשייתיות החדשות של המאה ה19, שלב הביניים הכאוטי בין חיי הפיאודליזם והכפר לבין הסדר העולמי המערבי המודרני.

אה, ועוד משהו, זה סיפור עם טונים די אלימים לפרקים.
הרוחות של חג המולד מתעללות קצת באבנעזר, מפחידות אותו בהופעה שלהן וגורמות לו לעבור חוויות מאוד קשות. עד כמה אבנעזר עשה את השינוי הסופי בהתנהגות שלו כלפי חוץ מהידבקות תמימה וכנה באמונה ובשמחה, ועד כמה הוא עשה את זה כי רוח חג המולד של העתיד הציגה לו איומים מחרידים והוא לא רצה לעבור את הסבל שהוא הבין שהוא יעבור אלא אם הוא יתנהג אחרת?
אז אם אני מבין את הסיפור נכון, מי שהוא לא נוצרי טוב צריך לקבל פאסיב אגרסיב מתנשא, ואם זה לא עובד אז פשוט להתחיל לאיים עליו עד שהוא יתיישר. מקסים.

2\10 מאוד מאוד התאכזבתי מהספר הזה. קשה לי לזכור ספר שקראתי בשנים האחרונות ברמה כל כך נמוכה, גם מבחינת כתיבה וגם מבחינה רעיונית. הסיבות היחידות שסיימתי אותו הן שזה ספר מאוד "חשוב" תרבותית, ושהוא קצר (מאה עמודים בפורמט לא דחוס).

נב 1 - אין ציורים בהוצאה הזו של הספר, וממש חבל שכך. יש המון איורים יפים לספר הזה מהמאה ה19, שאין עליהם זכויות יוצרים. היה יכול להיות נהדר לשלב אותם בין הדפים.

דיקנס בפעם ה 3.

איש קמצן, אולי אפילו כיליי, ורע.
עובר תהליך שינוי יסודי, לומד להיות בן אדם טוב,
שבסופו נהפך לנדיב, טוב לב, ואנושי.
רעיון יפה, תיאורים נפלאים, כתוב קולח.
ספר שהוא גם ביקורת חברתית.
סוף טוב הכל טוב!
מקסים ומרגש, קלסיקה.
כל הכבוד לנעם על התרגום המופלא!
יצירת מופת!

https://www.youtube.com/watch?v=E8gmARGvPlI&list=RDE8gmARGvPlI&start_radio=1

אני מאוד אוהב מד"ב, אז היה כיף לקרוא את הנובלה הזו, אחת היצירות הראשונות שדיברו על מסע בזמן בכלים מדעיים ובשליטה אנושית.

וולס יוצר עולם מרתק וכותב באופן קולח וחסר שומנים, היה לי קשה להניח את הספר הזה ולעצור את הקריאה, וחד משמעית הייתי קורא את כולו בבת אחת אלמלא הדבר המעצבן הזה שנקרא החיים עצמם.

התיאור של המציאות העתידית מקורי אפילו כיום, עם מאות ואולי אלפי יצירות שעסקו בנושא המסע בזמן מאז וולס ובהשפעתו הישירה או העקיפה.
הייחוד של וולס הוא שהעתיד אליו הוא מביא אותנו הוא עתיד בו החברה האנושית כבר לא אנושית. התפתחו מבני האדם שני מינים שונים, והם שונים זה מזה ומאיתנו במידה רבה.
ההסתכלות על היורשים של האנושות, יצורים שהם לא בדיוק בני אדם ולא בדיוק לא בני אדם, היא מחשבה מעניינת.

מה שכן, וולס מאפיין אותם מבעד למצב החברתי של ימיו, ומשתמש בהם במידה מסוימת כדי להביע את עמדותיו על הפוליטיקה של זמנו.
מה שאני אוהב ביצירות מד"ב טובות באמת זה שהן חוקרות קונספטים פילוסופיים, קיומיים, רוחניים, פסיכולוגיים ו, ובכן, על זמניים.
וולס יוצר כאן עולם מד"ב מופלא, ומצטמצם בתוכו לטענה פוליטית חסרת עידון או מורכבות על עולמו שלו. בזבוז של עלילה וקונספט כאלו טובים..
חשוב לציין בהקשר הזה שהאמירה של וולס היא שמאלנית – סוציאליסטית, ואני מאוד רחוק מזה אידאולוגית, אז אין ספק שזה תורם לרתיעה שלי מהפוקוס הזה של וולס.
גם העובדה שהמבט על מיני היורשים שלנו הוא יחסית שטוח מבאס אותי. המספר לוקח באופן מאוד ברור צד, ומציג תמונה מוטית באופן קיצוני בתוך זה. אולי זה גם חלק מהאמירה הרעיונית, כשלאנגלי ממעמד גבוה, כמו המספר, קל יותר להתחבר לזן האנושי שמייצג את החברה העליונה מאשר לזן שמייצג את החברה התחתונה.

יש כאן גם אספקטים רעיוניים טובים, כמו מה הופך אותנו לאנושיים, השבריריות של ציביליזציה, וסיום מופתי שמכיל בתוכו את אחד הממנטו מורי הברוטאליים ביותר בספרות שקראתי.


8\10 יצירת מד"ב שלא נס ליחה, למרות פגמים מסוימים, בעיקר פשטנות. לא יצירת מופת אבל לא רחוקה משם. אני צריך לקרוא עוד דברים של וולס, זו מהיצירות המוקדמות שלו, אני בטוח שהוא השתפר עם הניסיון והגיל.

קטעים שאהבתי:

”עם השינוי בתנאים באה בהכרח גם ההסתגלות לשינוי. אם אנחנו מקבלים את ההנחה שהביולוגיה אינה טועה, לשם מה זקוקים בני אדם לתבונה ולעוצמה? קשיים וחירות – אלה התנאים שבהם שורדים האנשים הפעילים, החזקים והמתוחכמים, בעוד שהחלשים נדחקים לקרן זווית. אלה התנאים שבהם אנשים בעלי יכולת, שמקדשים ערכים כמו שליטה עצמית, סבלנות ונחישות, כורתים ביניהם בריתות. את מוסד המשפחה והרגשות הכרוכים בו, את הקנאה היוקדת, את הטיפול האוהב בצאצאים, את המסירות ההורית – את ההצדקה לכל אלה אנחנו מבססים על הסכנות האורבות לצעירים. אבל מה קרה לסכנות האלה עכשיו? במצב כזה מתעורר וצומח רגש שמתנגד לקנאה בין בני זוג, לרגשות אימהיים החזקים, ולתשוקה מכל סוג. הדברים האלה לא נחוצים יותר, והם רק מעיקים עלינו. הם נראים כמו שיירים של חיים ברבריים שמפריעים לנהל חיים תרבותיים ושלווים."

"אני אדם מערבי מכדי לקיים פרקי התבוננות ממושכים. אני יכול להשקיע שנים בפתרון בעיה, אבל לשבת בלי לקום עשרים וארבע שעות – זה כבר סיפור אחר."

"נמלאתי צער כשחשבתי כמה קצר וחולף היה החלום על התבונה האנושית. היא איבדה את עצמה לדעת. היא השקיעה את מאמציה בחתירה עקבית לחיים קלים ונוחים, לחברה מאוזנת שמטרות-העל שלה הן ביטחון ויציבות, והצליחה להגשים את משאלותיה – והנה לכאן הן הביאו אותה בסופו של דבר. מתישהו בעבר כנראה השיגו בני אדם ביטחון כמעט מוחלט בשאלות של חיים ורכוש. הרווחה והנוחות של העשירים היו מובטחות, ולעובדים הבטיחו הישארות בחיים ועבודה. בעולם המושלם ההוא לא הייתה כנראה בעיה של אבטלה, ולא נותרו שאלות חברתיות לא פתורות. שלווה גדולה השתררה.
אנחנו מתעלמים מחוק הטבע שקובע כי גמישות אינטלקטואלית היא פיצוי על שינויים, סכנות ובעיות. בעל חיים שמתקיים בתואם מוחלט עם הסביבה שלו הוא מכונה מושלמת. הטבע לא יפנה לתבונה כל עוד אין שינוי או צורך בשינוי. החיות היחידות שמחזיקות בתבונה הן אלה שצריכות להתמודד עם מגוון רחב של צרכים וסכנות."

"גם לאחר אובדן התבונה והכוח, הכרת התודה והיכולת לאהוב המשיכו לפעם בלב האדם."