הביקורת נכתבה ביום שבת, 27 בספטמבר, 2025
ע"י ציפור דרור
ע"י ציפור דרור
וואו. סיימתי עכשיו את "תנינה במישור החוף" של טלי כהן־צדק, ואני עדיין לא נרגעת.
זה ספר שפותח לך דלת לעולם אחר ואז מגלה לך שבעצם זה העולם שלך – רק עם הסדקים שלו...
הייתה לי תחושה מוזרה לאורך כל הקריאה: מצד אחד אני בתוך עלילה מטורפת: אישה שנוסעת בכביש החוף ומגלה שעיר שלמה פשוט נעלמה ומצד שני, כל מילה החזירה אותי לעצמי.
*לרגעים שאלתי: מה יקרה אם גם אצלי משהו מוכר ייעלם פתאום? איך נראים המקומות שהזיכרון שלי מחק, ואיזה ניסוי קטן שעשיתי פעם בלי לחשוב עדיין מכתיב לי את ההווה?*
נזכרתי בסיאנס שעשיתי עם עוד 3 חברים,בגיל 18. לא הצלחנו 'להעלות נשמה' אבל המנורות התפוצצו ומישהו מבחוץ ניסה שוב ושוב לפתוח את דלת החדר ללא הצלחה-למרות שבכלל לא היה לה מנעול..
יש שם קטעים שקראתי בנשימה אחת, וקטעים אחרים שנאלצתי לעצור בהם, פשוט כי הם פגעו בי קרוב מדי.
זה ספר על זיכרון ושכחה, על אהבות וידידויות שממשיכות להדהד גם אחרי שנים, ועל המקום שבו המציאות כבר לא נראית יציבה כמו שחשבנו.
כשסגרתי את הדף האחרון, נשארתי עם תחושת רעד כזאת בלב – מהסוג שמעט ספרים מצליחים להשאיר.
0 הקוראים שאהבו את הביקורת