במהלך מלחמת העולם השנייה החיים ברומא נעשו בלתי נסבלים, קשים ומאיימים, עד ששתי הנשים נמלטו מרומא לכיוון הכפרים, בתקווה למצוא להן חיים רגועים עד כמה שאפשר. שתי הנשים הן אם ובתה. האם צ'זירה כבת 39 והבת רוזטה כבת 19. אבל מוראות המלחמה הגיעו גם לפינות הרחוקות. חיי היומיום של האם ובתה התהפכו והשתבשו, כך גם חייהם של יתר הדמויות שבהן נתקלות השתיים. בהדרגה מתערפלות התקוות והתכניות לעתיד ובמקומן משתלטים הזעם, הייאוש, הרשעות והיעדר הרחמים. הנורא מכול הוא שקיעת המוסר והערכים. למרות זאת, צ'זירה המספרת מודעת כול העת לשינוי הנורא שמחוללת המלחמה בנפש האדם. הספר ממחיש זאת באופן בהיר מאוד, התיאורים קולחים וחיים, התרגום מצויין (תירגם: א.אליעזר, ואולי זה עוד שם עט של המתרגם אליעזר כרמי שתירגם מאות ספרים לעברית מאנגלית,איטלקית וספרדית) הספר מומלץ מאוד.

סיפור עצוב ועוצמתי הכתוב בכישרון רב. ילד יתום מאם שגם אביו נטשו- צמא לאהבה, לקשר ולתשומת-לב, ניצול שואה שזהותו המינית נשתבשה עליו, גנן מסור שעולמו חרב עליו ועוד דמויות מורכבות, הנאבקות להשיג מעמד, הצלחה ואהבה. רובן נעות במסלול של שגרה מדומה כי בעוד רגע יחול מפנה במהלך חייהן ולא לטובה. הילד המספר עובר תהליך התפקחות ואם בתחילת הסיפור הוא רואה את הדברים שעל פני השטח, בהמשך מתבהרים לו רובדים עמוקים יותר ויותר, עד להבנה כי "האכזבות והבגידות והעונשים שאדם מעניש את עצמו" (עמ' 554) אינם הכרח, וייתכן שמותר לו להיות יותר סלחני כלפי עצמו. העלילה גדושה בהתרחשויות מגוונות, ברגעים דרמטיים, באי-הבנות אנושיות ובהיעדר חמלה, ואף על פי כן, יש הבלחות של הסתכלות קורצת, ליגלוג סלחני ורגעים עם הומור. הסוד הנוכח לאורך הסיפור מתפענח רק בסוף ועובדה זו תורמת למתח ועניין. האירועים מתרחשים בירושלים של שנות החמישים והשישים, וההיכרות עם המאורעות, המקומות ועם הידוענים של אז מקרבת את הסיפור אל הקוראים. העברית עשירה ומענגת. כול אלה עושים את הספר למרתק ומעולה.

איזו יצירת מופת! הקריאה ב"והיום איננו כלה" היא היסחפות למרחב עצום ופתוח, המקום אינסופי, התנועה בלתי פוסקת וגם הזמן נמתח עד אין קץ (איננו כלה).
גיבור הספר הוא ידיגיי, איש אמת, ענו ואמיץ, המאמין בערכים של מסורת, תרבות וכבוד האדם. מעשיו, מחשבותיו ויחסו אל הזולת משקפים אנושיות שאין כמוה. חברו הקרוב קזנגפ הזקן נפטר לאחר ארבעים וארבע שנות עבודה קשה בתחנת הרכבות ששמה בוראנלי-בוראני בלב מדבר הסרוזק. ידיגיי מתכונן להביא לקבורה את חברו. לצד גיבור הספר מככבת החמלה שממש יוקדת מול חוסר הצדק המשווע, השב ועולה לאורך הסיפור, למשל ביחס המזעזע של ברה"מ כלפי חייליה שנפלו בשבי ושבו ממנו, בגעגועים העזים של שני ילדים קטנים אל אבא שנעלם בחסות השלטון האכזר, במאבק המיוסר היומיומי מול איתני הטבע הקשה, ובעוד עוולות ואסונות המבוססים על מציאות אמיתית בחיי האדם בתקופה המתוארת ובמקום הנתון.
יש תסיסה של ניגודים באווירת הסיפור: המתח בין מסורת עתיקה לבין חדשנות פורצת דרך (חקר החלל), בין קיבעון לבין שינוי, בין עוצמה לבין אפיסוּת, בין השתוקקות לבין אין-אונים, בין עריצות שלטונית לבין רגישות-הפרט, בין המשוחרר לבין הכפוי ועוד. מסילת הרכבת המתמשכת מקצה המערב אל קצה המזרח היא כמו הרצף הארוך בין המון הניגודים, היא גם הקשר עם החדשות ועם האנשים, היא מקור המחייה (הפרנסה) וגם הסכנה האורבת, וממנה נקטלים חייו של אבוטאליפ החף מפשע. המסילה משמשת גם עוגן ומוצא אל הסיפורים וסיפורי המשנה שבספר. בתוך האווירה המיוחדת מוצגת גם נקודת מבטם של דיה לבנת זנב, שועלה, גמל ענק ידיד אדם וכלב נאמן.
על פני השטח מתוארים חיים, אירועים, מחשבות והתרחשויות. בממדיו האחרים של הסיפור מתרחשות סערות מעולמות אחרים ומורגשת סמליות שלא תמיד פענחתי את פשרה.
הספר מעולה ומלא משמעות, כתוב בפשטות ובאיפוק, מתורגם לעילא, מעניק חוויה נפשית עמוקה, הנמשכת זמן רב לאחר הקריאה.

היה לי מזל כשסבא השאיר לי ספר שירים נושן מאת דויד פוגל "לפני השער האפל" (וינה 1923) שהפך לאחד מאוצרותיי היקרים ביותר, וכשמצאתי את "רומן וינאי" ידעתי שמזומנים לי רגעי אושר והתרגשות. זהו סיפור על צעיר בן 18 שמגיע מעיירת הולדתו במזרח אירופה אל העיר היפה וינה בשנות העשרים של המאה העשרים, והוא גומע בשקיקה את חוויות המפגשים עם דמויות, עם נהנתנות, עם יופי ועם כול מה שנקרה בדרכו.
הספר גדוש באווירה מחשמלת של חיים תוססים ועשירים. ככול שנסחפים עם תאוות החיים של מיכאל רוסט, הגיבור הסקרן, כך עולה המתח שנוצר עקב הידיעה על סופם המר של חיים תוססים אלה.
דויד פוגל מתאר בכישרון גדול את הדמויות המרתקות, המחפשות את מקומן וייעודן, ונכספות אל משהו עלום ובדרך-כלל בלתי מושג, את התזוזה וההתרחשות הבלתי פוסקת של חיי-הכרך, את המולת העשייה והטרדה של תושבי העיר, את הריחות, השקיעות והדמדומים, אורות מנצנצים, טיפטוף גשם אירופי עדין שבא וש"נכלא" כלומר נפסק, את בליל הקולות, את הגנים, הסמטאות, הפסלים, הספסלים, הכלים והחפצים ההדורים בבתים וב"ריסטורנטים", ומיכאל הצעיר מתבונן על כול אלה ולא ממהר לשום מקום. הוא לא יודע אם כדאי לשאוף לאיזו תכלית כי "החיים הנגלים, כמו שהם, מעניינים למדי" (עמ' 60), הוא חש ש"העולם נאה וצעיר כמותו" (עמ' 67), הוא חש בתוכו כוח עלומים והוא זורם באופן מאופק עם חוויות של התאהבות בת חלוף, תוך שהוא שומר על ריחוק, עצמאות ושליטה בגורלו, ממלא את יומו בעינוגים מכול סוג ובעושר הפרטים הקטנים של קטעי חיים ומראות, צעיף-עשן של "סיגריטה" זוחל מעלה, שדרת עצים דוממת, כרכרות קולניות, "טראמים" דוהרים, צבעים מתחלפים, תנועה, חמימות, ודמיונות.
יש עוד צדדים רבים לרומן הקצר והמרגש הזה: תיאור העיר הוא מצבה מופלאה לזמנים שהיו, העברית כול כך יפה, מיוחדת ומעניינת, אפיוני הדמויות בפאסיביות, בעסקנות, בעליבות או באובססיביות מאפשרת התבוננות פסיכולוגיסטית אל הגיבורים, תענוג לקרוא את הספר ומכאיבה מאוד הידיעה שפוגל נרצח בידי הנאצים ועימו אבדו חייו היקרים ויצירות הספרות שלא כתב.

ספר מרתק, כובש, קולח, נקרא כסיפור אמיתי ומשכנע לגמרי. מציג את החיים הטובים שהיו ליהודי גרמניה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הפרטים תואמים למה שסיפרו לי בני משפחתי שיצאו משם. המהפך בחייהם שחוללה עליית הנאצים לשלטון, מתואר לפרטיו: שלב אחר שלב מתעצמת הטרגדיה, עד שאין עוד לאן להימלט. למרות הזוועות, הספר לא ממוקד במלחמה, אלא מתאר את חייהם של בני אדם אוהבי חיים, שוחרי טוב, שגורלם מקומם ומעציב.