“ספריו של מורביה מוערכים בעיני. הוא כותב ללא שומנים מיותרים, ספריו אינם עבי כרס, ישר ולעניין.

ספר זה לא שונה במהותו מספריו האחרים. הפעם בחר לספר לנו על התמודדות האיטלקים עם מוראות מלחמת העולם השניה דרך עיניה של צ'זירה, אשה בשנות השלושים לחייה, אם לבת מתבגרת. אב המשפחה המבוגר הלך לעולמו והותיר את צ'זירה החנוונית המוכשרת ברומא המופגזת. הצפירות שיגעו את האם והבת, והן בחרו להתרחק מרומא. האם לקחה סכום כסף נכבד, אותו צברה בחנותה המתרוקנת, ועם סכום זה ארזה מה שיכלה וברחה להרים המקיפים את רומא, לכפר ממנו הגיעה ובו נולדה, אלא שלא היה בו איש. היא מצאה מכר, שבעזרת כספה הסכים להלינה בכפר סמוך ורחוק יותר. המקום הוא אך מבנה מגורים חקלאי בעיקרו, פרימיטיבי ודל, אופייני למקום.
שם מתחילים חייה השניים, חיים בין אנשים המסוגלים לדבר רק על ה"מצב", אין דבר לדבר עליו פרט למזג האוויר, המטוסים החולפים, ההפגזות והתקווה לבואם של האנגלים. כל היום רק לשבת בחדרן נטול החלונות, הדלת פתוחה לאור והגשם בחורף לא חדל לרגע. החיים מייאשים, מתוכם רק מיקלה, שכנם הצעיר והמשכיל, יודע על מה הוא מדבר ומוכן להתווכח עם מי שרק ירצה.

לדאבון כולם במקום, האויב מבחינתם כפול – הפשיסטים והנאצים. הם, האיטלקים, סובלים מבני ארצם שלהם, הצעירים צריכים כל הזמן להסתתר מפני גיוס אפשרי, המגוון במזון מועט, האפשרות לחיות חיי משק שלווים באיום מתמיד.

צ'זירה חולמת להחזיר את בתה לרומא, לחזור לביתה ולחנות שלה. כעת חורף של תחילת 45'. הנאצים שחצנים וסבורים שנשק פלא שלהם יטה את הכף, בשמים חולפים כל הזמן מטוסיהם היפים של האנגלים ומוכיחים בינתיים מי מאיים באמת.

אלא שכל התקוות בדבר בואם של הבריטים ובעקבותיהם האמריקאים, הרי אלא אכן מתממשים עם לא מעט פיתולים בדרך אל קץ המלחמה והאושר. אושר?

פיליפו, מי שהיטיב עם צ'זירה ורוזטה, שיכן אותן במשקו, וצ'זירה נחשפים כל אחד למוות מסוים החל על ילדיהם. הספר די מונוטוני עד לחמישים העמודים האחרונים. אז חל סחרור שלוקח את מיקלה המשכיל והאהוב על צ'זירה ורוזטה, לאחר מכן הסחרור חל על רוזטה. מכווץ קרביים.

במלחמה כמו במלחמה, לא סתם מתים. לפעמים נשארים חיים פיזית.

מורביה, בדקויות עדינות, במשיכות מכחול פסטליות, מנסה לצבוע ימים דומים אחד לשני, ייאוש מונוטוני, התרגשויות מאולצות. כשהמכה מכה, והיא עושה זאת פעמיים, כאמור, נדמה פתאום שהמלחמה היא אך תירוץ לרוע שבאדם, רוע מטופש, שגרתי, חסר מחשבה.”

“במהלך מלחמת העולם השנייה החיים ברומא נעשו בלתי נסבלים, קשים ומאיימים, עד ששתי הנשים נמלטו מרומא לכיוון הכפרים, בתקווה למצוא להן חיים רגועים עד כמה שאפשר. שתי הנשים הן אם ובתה. האם צ'זירה כבת 39 והבת רוזטה כבת 19. אבל מוראות המלחמה הגיעו גם לפינות הרחוקות. חיי היומיום של האם ובתה התהפכו והשתבשו, כך גם חייהם של יתר הדמויות שבהן נתקלות השתיים. בהדרגה מתערפלות התקוות והתכניות לעתיד ובמקומן משתלטים הזעם, הייאוש, הרשעות והיעדר הרחמים. הנורא מכול הוא שקיעת המוסר והערכים. למרות זאת, צ'זירה המספרת מודעת כול העת לשינוי הנורא שמחוללת המלחמה בנפש האדם. הספר ממחיש זאת באופן בהיר מאוד, התיאורים קולחים וחיים, התרגום מצויין (תירגם: א.אליעזר, ואולי זה עוד שם עט של המתרגם אליעזר כרמי שתירגם מאות ספרים לעברית מאנגלית,איטלקית וספרדית) הספר מומלץ מאוד.”

“"הפעם אתם לא רק משחררים את האדמות שלכם. אם תנצחו, תוכלו לקחת בידיכם את האויב: את הנשים, את הבתים ואת היין הטוב בעולם... במשך 50 שעות תהיו האדונים לכל מה שתמצאו... אף אחד מכם לא ייענש ולא יבוא חשבון על מה שיעשה".

כך הבטיח המפקד הצרפתי לחיילי המשלוח המרוקאי שלחמו במלחמת העולם השנייה תחת פיקודו של הצבא הצרפתי באיטליה, לפני הקרב הקשה שהתחולל במונטה קאסינו. ואכן במשך שבועיים תמימים, מ-15 במאי 1944 ועד תחילת יוני, ביצע חיל המשלוח המרוקאי, בהוראת הצבא הצרפתי, שורה של מעשי ביזה, רצח ואונס באוכלוסייה שהתגוררה בשטחים שנכבשו. האירועים הללו זכו לשם "ההשתוללות במונטה קאסינו".

מונטה קאסינו הוא מקום מקסים ואם עשיתם פעם את הדרך מרומא דרומה לכוון נאפולי, לא יכולתם שלא להבחין במנזר היפה הנמצא שם על פסגת ההר. אוירה פסטורלית שוררת היום במקום, ניגוד מוחלט לזוועות שהתחוללו שם בשנת 1944.

זה הרקע לספרו של אלברטו מוראביה "שתי נשים".

הספר אינו מתיימר להביא את כל ממדי הזוועה ששטפה את הכפרים והעיירות באותו אזור של מונטה קאסינו, אך מוראביה מספר לנו מה עושה המלחמה לאזרחים התמימים אשר אין להם כל ענין בה וכל שאיפתם היא לחיות את חייהם בשקט ובשלווה.

הסיפור הוא על אם ובתה המנסות לברוח מאימת המלחמה אך הן לא ממש מצליחות לעשות זאת. מסתבר שבימי מלחמה האויב אינו תמיד האויב המוצהר של המדינה, אלא כל אדם הנמצא בדרכים יכול להיות בחזקת אויב, כי הרי בתקופת מלחמה כולם עוסקים בהישרדות. מסתבר כי בימים קשים כמו אלו במלחמת העולם השנייה, החוקים וסולם הערכים של רבים, משתנים בהתאם לנסיבות.

הספר עוסק בדילמות מוסריות של מה אסור ומה מותר בימים קשים כמו אלו שבהן מתרחשת העלילה וכמובן גם ביחסי האם וביתה המתבגרת, גיבורות סיפורו של מוראביה.

סיפרו של מוראביה הפך בשנת 1960 לסרט (לה צ'וצ'ארה שמו) בבימויו של ויטוריו דה סיקה. סופיה לורן שיחקה שם בתפקיד הראשי, תפקיד שזיכה אותה באוסקר היחיד שלה על תפקיד שעשתה: את האוסקר השני שלה היא קיבלה על מפעל חיים.

זהו ספר חזק, מרגש ומעורר מחשבות שקראתי בנשימה עצורה. אני אחפש כנראה עוד ספרים של מוראביה וגם את סרטו של דה סיקה.

5 כוכבים בסולם גורן.”