ספר נוגע ללב.
יש בו אהבה גדולה, וכמיהה גדולה
שמעוררות קנאה.
יש בו החמצה ענקית,
שמעוררת תסכול וחריקת שיניים.
ויש בו כל כך הרבה אמיתות על החיים ועל העולם שלנו.

אז למרות שאני שונאת ספרים שמתסכלים אותי,
אני עדיין ממליצה על הספר הזה.
אולי בגלל שזה ג'וג'ו מויס,
אולי כי שווה להכיר את האנשים היפים שיש בו,
ואולי כי העלילה שווה גם את רגעי התסכול.

זה לא סוד שספריה של ג'וג'ו מויס הופכים מיד עם פרסומם לרבי מכר, החל מהספר הראשון שתורגם לעברית "אחד ועוד אחד", "הנערה שהשארת מאחור", "ללכת בדרכך" שממנו הופק סרט סוחט דמעות, ו"החיים אחריך" שלטעמי היה קצת מאולץ.

השאלה היא למה?

לדעתי ג'וג'ו מויס היא ברמנית טובה, שיודעת למהול קוקטייל ערב לחיך שגורם לתחושה נעימה וסנטימנטאלית.

ספריה מורכבים לרוב ממערכות יחסים, שמצליחות לגעת בכל אחד ואחת, ומכוונים לקהל הקוראים הנשי בעיקר.

אין לי מושג מדוע בחרו לתרגם את הספר הנוכחי אחרת. שמו המקורי של הספר הינו:
The Last Letter From Your Lover" ".

לדעתי, השם המקורי מתאים יותר לעלילה, ברם זו רק דעתי בלבד ויתכן שהשינוי בתרגום נבע משיקולים שיווקים גרידא. לעומת זאת, אהבתי את הכריכה, והיא בהחלט תואמת את תוכן הספר, ומזכירה את הכריכות הקודמות של ספריה.

אז מה יש לנו כאן?

רומן המשתרע על גבי שתי תקופות: 1960 מול 2003 ושתי נשים: ג'ניפר סטרלינג ואלי האוורת.

ג'ניפר סטרלינג-דמותה מגוללת על פני שנת 1960, ובתקופה שהגירושין התקבלו בחברה כאות קלון, ובניגוד לתקנון חברתי מוסכם של המאה הקודמת. להזכיר, זו הייתה תקופה שהנשים "נראו", לא נשמעו, והתייצבו מאחורי החצי השני שלהם.

ג'ניפר נישאה ללורנס, בעל ממון ואיש עסקים ממולח ומוצלח. שניהם התגוררו בלונדון בשכונה טובה, כסף לא היה חסר! כל מה שהעסיק את ג'ינפר היה שופינג, ובאיך ובמה לעטוף את גופה לקראת הקוקטיל הבא.

כשג'ינפר נשאלה במהלך מסיבת קוקטייל על ידי העיתונאי אנתוני אוהייר: "מה את עושה בחיים בדרך כלל, ג'ינפר?" היא ענתה: "אני עושה כל כך מעט דברים בעלי ערך, שאני חוששת שתסתייג מאוד"..... "אני עורכת מסיבות קוקטייל וארוחות ערב. אני דואגת שהכול ייראה טוב. שאני איראה טוב." (עמוד 104) ... מה שבטוח אני לא הייתי שורדת בחיים הפרוזאיים הללו...

החיים חסרי הגוון הללו הזדחלו לזוגיות, ואי שביעות רצונה שיגר אותה לעבר זרועותיו של אנתוני אוהייר.

את אנתוני היא הכירה במסגרת סיקור עיתונאי, על החברה הגבוהה בריביירה הצרפתית. זו היתה משימת עבודה שהוטלה עליו, במסגרת סדרת כתבות למערכת העיתון בה הוא הועסק.

אנתוני אוהייר גרוש מקלריסה, כואב את הפרידה מבנו-פיליפ במיוחד. את המזור לכאב הרגשי הוא מצא בזרועותיהן של נשים, תחת הבטחות ללא בסיס. המרחק הרגשי בינו לבין בנו, הפך לכבד משקל במיוחד, כאשר גרושתו נישאה שנית, והבן-זוג החדש, התעקש להרחיק את פיליפ מאביו הביולוגי.

המפגש הראשון בין ג'ינפר לאנתוני לא היה "נחמד" בלשון המעטה, אבל כידוע לכולנו החיים דינאמיים ו...
ביום סוער וגשום ג'ינפר נפגעת בתאונת דרכים קשה. משהחלימה הסתבר שחלקים נרחבים מעברה נעלמו מזיכרונה. ג'ינפר לא נהגה באותה עת, אזי היה איתה גם הנהג שנהג ברכב. מי היה הנהג? איפה הוא? האם הנהג נפצע או נהרג? את התעלומה הזו הסתיר לורנס מג'ינפר ממנה. למה?

כשג'ינפר שואלת את אימה ובעלה מה קרה לה? היא נתקלה בשפתיים חתומות, ובד בבד לורנס הבטיח לה, שהיא תהיה בסדר והזיכרון ישוב אליה עם הזמן.

במהלך סדר שערכה בביתה, ג'ינפר מצאה מכתבים מפוזרים בכל מיני מקומות מסתור בבית. כל המכתבים נחתמו באות ב'. מי זה? מצבה המעורפל מכדורי הרגעה וזיכרונה לא איפשר לג'ינפר, להיזכר ממי המכתבים הללו, ו/או מי הוא האדם שכתב לה, ועומד מאחורי אותם מכתבים.

במעגל השני, בשנת 2003 אלי האוורת-כתבת בעיתון, מאוהבת בסופר כריזמטי בעל משפחה. לרגל העברת מערכת העיתון היא מקבלת משימה עבודה ממליסה הבוסית שלה ומה המשימה? "הייתי רוצה כתבה על מדורי נשים לפני חמישים שנה. אילו שינויים חלו מאז בגישות, באופנה, בנושאים שהעסיקו את הנשים. אני רוצה השוואה בין המקרים מייצגים – אז ועכשיו –זה מול זה." (עמוד 15)

המטלה הזו שולחת את אלי האוורת לארכיון המערכת. במהלך החיפושים, היא נתקלת בתיקייה מעוכה, שהדפים בה נראים כמו מסמכים רפואיים. מחלת ריאות כלשהי... משהו שקשור לאסבסט... מזותליומה...ואיך שהיא מתכוננת להשליך את התיקייה, קצה נייר תכלכל מושך את תשומה ליבה...מה יש שם?
מכתב אהבה מ- 4.10.1960.

המכתב הזה לא היה יחידי. התיקייה הכילה כמה מכתבי אהבה משנות השישים, שגרמו לאלי האוורת לחקות אחר הסיפור, מה שהוביל למפגש בין שתי הנשים שמשנה את חייהן.

העלילה מחולקת לחלקים ונעה בין הזמנים. החלק שעוסק בג'ינפר מרתק יותר, ובמחשבה נוספת ועריכה שונה, רק הסיפור שלה יכול להוות ספר עצמאי.

לדעתי, החלק שעסק בחייה של אלי האוורת, לטעמי הבלעדי היה פחות מהודק, לא מפותח ואפילו קצת נדוש וסטריאוטיפי.

לשתי הדמויות היה "רומן אסור" במועדי זמן שונים. הרומן של 1960 עטוף במכתבי אהבה בכתב, ואילו הרומן של 2003 במסרונים... נחמד להיווכח איך שהטכנולוגיה הזדחלה גם לחלק הזה של החיים.

באחרית דבר, מודה הסופרת לקוראיה, וכותבת שכל המכתבים ששולבו בספר, מתבססים על מכתבים אישים בטשטוש פרטים מזהים. אגב, בספר עצמו הם שולבו בפונט כתב-יד, מה שהוסיף לאותנטיות שלהם.

בסיכומו של יום, אני חושבת שאפשר היה אפילו להפחית את כמות העמודים, מבלי לפגוע בסיפור העלילה. לעומת זאת, לא היה מזיק עיבוי נוסף של דמויות המשנה, משום שלטעמי הן לקו בחיוורון. הרבה טלאים יש בעלילה הזו, והתפירה לא תמיד מכופתרת היטב.

המעריצים של ג'וג'ו מויס יתאהבו בסיפור, למרות שתחילתו קצת מבלבלת וגורמת לאובדן הדרך. נו טוב גם הוויז שלנו לפעמים מתבלבל לא? מומלץ? כן... בסך הכול הכתיבה והעריכה טובים, עם הסגנון הייחודי המאפיין את ספריה של ג'וג'ו מויס.

הנה עוד ספר לחורף כשמתכרבלים איתו מתחת לפוך. לספרים הללו אני קוראת: ספרי "קנ"ש" פירוש: קראתי, נהניתי, שכחתי.
בשורה התחתונה: איך שגלגל מסתובב לו...
קריאה מהנה.
לי יניני
רומן תרגום, הוצאת ידיעות אחרונות*ספרי חמד, 476 עמודים, שנה: 2017

הספר עוסק בשני סיפורים שמצטלבים בסופו של דבר. ב 1960 ג'ניפר חיה חיים לא מאושרים לבעל עשיר ומאוהבת במישהו אחר.
אלי האוורת כתבת ב 2003 שגם היא מאוהבת במישהו אחר שכבר נשוי.
הספר דן בנושא מוסריות ואהבה אסורה ומה שנכון לעשות בקונפליקטים כאלו.
בגדול הספר ארוך מידי ועלילה שנמתחת מעבר למה שצריך. אבל אחרי כ 400 עמודים הספר עובר להילוך גבוה ומרגש שמפצה על הכל.

מרגש, וגם עצוב. איך אהבה גדולה מתפספסת בגלל קודים חברתיים כובלים
של קשר נישואין כושל, ובגלל שהאדם הנכון הופיע מאוחר מדי.
ג'ניפר המתוקה חיה חיי רווחה משמימים עם בעל עשיר ומשעמם,
שריגושים אינם קיימים אצלו בלקסיקון.
אל תוך חייה המדשדשים נכנס בחור עם קסם אישי, וההתאהבות ביניהם
היא כמו זיקוקי דינור. זה הבחור שגורם לה לחיות, תרתי משמע!!

אממה...הגורל מחליט להתערב, ולהפריד בין השניים.
וכך חולפות השנים, הרבה שנים...והיא שוב שוקעת לשיממון רגשי.
ואז עיתונאית בשם אלי נכנסת לתמונה, והחיים מקבלים חישוב מסלול מחדש...

אהה...ועוד פרט קטן :))
לא קראתי, אלא צפיתי בסרט המשודר בנטפליקס.
ונהניתי ♥

כשהבנתי שאותה סופרת כתבה את "ללכת בדרכך" שצפיתי בו בקולנוע,
והתרגשתי עד דמעות! ההערכה שלי לכתיבתה וסגנונה עלתה כמו מניה בשוק ההון :)


ציטוט:
"העבר יכול להיות משכר,
הוא יכול למשוך אותך פנימה, ליצור אשליה שהמצב היה טוב יותר,
שאושרך היה רב יותר, או שהחוויות היו עשירות יותר אז.
הוא יכול גם להתיש אותך, להשאיר אותך באחיזתם של זיכרונות של כאב,
שברון לב ואכזבה, למנוע ממך לנסות לגעת שוב באושר.

אומרים שאם לא נלמד מטעויות העבר, נאלץ לחזור עליהן,
אבל האם נוכל גם ללמוד לשחרר את העבר, ללמוד לפרוץ קדימה,
עם הידע בקרבת מקום, אך מבלי לתת שישתלט על יכולתנו
לנסות שוב, להרגיש שוב?!"
♥

האמת שממש לא אהבתי את הספר. קודם כל נראה לי שג'וג'ו מויס כבר מיצתה את העניין הזה של לספר סיפור משתי נקודות זמן שונות שמצטלבות מתישהו בעתיד (הנערה שהשארת מאחור). שנית, הכתיבה שלה כבר הפכה להיות קלישאתית עד זרא. ציטוט לדוגמה "עוד לפני שסגר את דלת החדר הסתערו זה על זה...וידיהם ביצעו את כוריאגרפיית ההתפשטות הבהולה והמשולהבת". כוריאגרפיית התפשטות? סירייסלי? :( והכי גרוע, התוכן של הספר. אמנם אני חיה בעולם שבו המוסר הולך ומדרדר, שבו גברים נשואים מציגים עצמם כפנויים ומתחילים עם נשים או שאפילו לא טורחים להסתיר את זה (מן הסתם גם הפוך זה קורה אבל אני לא מתעניינת בצד הזה) אבל זה לא אומר שאני צריכה להיות סלחנית כלפי ספר שלם שכל הנושא שלו היא בגידה, גם אם הסוף הוא מוסרי איכשהו עדיין לא נראה לי שמטרת הספר היתה- התרחקו מבגידות מבני הזוג שלכם. עצוב שגם בספרים זה הופך להיות משהו מקובל. לדעתי ספר שאפשר בהחלט לוותר עליו.

אני די אמביולנטי בבאי לכתוב ביקורת מחד יכולת תיאור דמויות ורגשות מדהימה, יכולת הבעה וטיפול בדילמות מוסריות (אם כי ניכר בסופרת מה דעתה) תיאור החיים הפטריארכלי שהיה קיים בשנות המאה הקודמת ותיאור חייה ותפקידה של האשה בעת הזו בצורה מעניינת ויפה, אך מאידך אין עלילה הכל מסתובב סביב עצמו אפשר לתמצת את הסיפור באשה שמתאהבת בגבר נשוי והבעיתיות בעיקר הטכנית של זה ולבסוף שניהם יוצאים קרחים מכאן ומכאן ולקראת סוף חייהם נפגשים, עם הרבה קיטש מדבק והרבה חלומות על אהבה שבדרך כלל קיימים רק באהבה שאינה ברת השגה

מוות וחיים ביד הלשון
ואני אוסיף על כוחה של המילה הכתובה
סיפור יפה
סוחף
מי יתן ונמשיך לכבד את המילה הכתובה ולא נזניח אותה
(הרושם הדיגיטלי)
מומלץ!!!!

שייך לזאנר של הרומן הרומנטי בהבדל משמעותי אחד שהוא כתוב וערוך היטב. הסיפור אינו יחודי לעומת ללכת בדרכך והנערה שהשארת מאחור אבל כתוב בצורה מענינת,
לכן מאד נהנתי לקרוא.

אחד הספרים היפים שקראתי, אפילו הציניקנים יסכימו במקרה הזה
ממליצה בחום לקרוא את הספר , אני בטוחה שכל נפש רומנטית באשר היא תסכים עימי