ביקורת ספרותית על ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר מאת עומר מאיר ולבר
ספר טוב

---

הכנרת האמריקנית, הילרי האן, ניגנה להפליא את הקונצ'רטו לכינור מספר 1 של באך, אבל מה שתפס במיוחד את תשומת ליבי היה התיאום המופלא שלה עם התזמורת, בניצוחו של צעיר שישב ליד הצ'מבלו. עם תום הצפייה בסרטון, בדקתי מיהו אותו מנצח שידע לאזן באופן כה מרשים בין הנגינה הסולנית הווירטואוזית לבין הליווי התזמורתי המרשים. ובכן, הפתעה נעימה. המנצח הוא בחור "משלנו", יליד באר שבע, עומר מאיר ולבר. הלה, רק בן 43, בן טיפוחיו של דניאל ברנבוים. ולבר יסד את עמותת "סראב" להנגשת מוזיקה קלאסית לילדים בדואים ומשמש כמנהל המוזיקלי. הוא שגריר של רצון טוב של העמותה "הצל ליבו של ילד". בפברואר השנה מונה לתפקיד המנהל המוזיקלי הראשי של האופרה והתזמורת של המבורג. ביוני האחרון, במסגרת פסטיבל באך, הנערך מידי שנה בעיר לייפציג, הוא ניצח על תזמורת הגוונדהאוס המקומית, שם דבר בין חובבי המוזיקה הקלאסית. באך ומנדלסון היו בין מנצחיה הראשיים של אותה תזמורת.

וכמעט שכחתי, האיש גם הוציא ספר ביכורים....מסתבר שיש לי הכבוד להיות ראשון המדרג את הספר או כותב עליו סקירה באתר סימניה.

הספר מתחיל (כמעט) מהסוף. השנה היא 2038. הגיבור, חיים בירקנר, בן 105, האיש המבוגר ביותר בישראל, נפרד מישראל כדי לבלות את שנותיו האחרונות בבודפשט, בדירה המתפוררת בה גדל בילדותו. לפני צאתו את הארץ, נוגה מהעיתון "שופר הארץ" מבקשת לראיין אותו. הריאיון מסתיים במהירות...חיים אינו מרואיין קל או מסביר-פנים....

זה סיפור המתמקד במיקרו ולא במקרו. זה בוודאי לא "רומן רחב-יריעה" הצולל לעומקן של הפרשיות המסעירות, שאדם עם תוחלת חיים מעין זו היה עד להן. הן כמובן קיימות: השנים בבודפשט, ערב מלחמת העולם השניה, לפני שהוריו שילחו אותו לישראל, החיים בקיבוץ בארץ בזמן הקרע הגדול בין "איחוד" ל"מאוחד", משפט קסטנר, מלחמת ששת הימים ועוד. אבל אירועים אלה מוזכרים בצורה מינימליסטית. גם עזיבת הארץ בשנת 2038, לאחר נצחון הגוש האמוני על הליברלי וברקע עזיבתם של מאות אלפי ליברלים את ישראל, כל אלה נמצאים שם כרקע חיוור להתמקדות בגיבור הראשי ובסיפורו, אלה "פולשים" לסיפור בגלל ההסטוריה המשפחתית המיוחדת. בירקנר הוא הקול הראשי בסיפור הזה.

זה גם לא תיאור כרונולוגי של חיי הגיבור. ולבר השתמש במספר עוגנים: היחסים הסבוכים של הבן עם אביו ואימו, ובכלל זה סוד אודותיהם המתגלה לו בגיל מבוגר; יחסיו עם אשתו שנפטרה בגיל צעיר ועם בתו אותה זנח למעשה בקיבוץ; והילדה לאה, שאותה כינה ליאון "כי היא תמיד לבשה מכנסיים", חברת הילדות היחידה שלו, ומרים העיוורת, אישה בוגרת שהוא מבקש לדאוג לה במהלך ההפלגה ארצה. מרים מהווה, מעת לעת, מעין מצפן מוסרי שלו. כל פרק מוקדש לתקופה אחרת אבל לעיתים, בתוך הפסקאות עצמן, ולבר עובר לתאר התרחשויות שונות בו-זמנית: כך במהלך התגנבות שלו עם אביו באמצע הלילה למפגש סתרים בבודפשט הוא מעלה פגישה עם ליאון/לאה: "לא ראיתי כלום. אבא מישש את הקירות ותוך כדי זה הליצן רץ לצד השני של הרחוב. הסתובבנו שנינו כדי לחפש אותו אבל הוא נעלם. כשהפנינו את המבט בחזרה אל הבניין, ראינו מולנו את דלת הכניסה. 'אני רוצה לתת לך משהו' אמרה ליאון בקול שקט...". סגנון זה מחייב עירנות, כדי לא לאבד את פתיל העלילה....בעיני, יש יתרונות לגישה אסוציאטיבית זו – לעיתים זו מילה מקשרת, חלק ביממה, או סיטואציה המעוררים זכרונות או רסיסי זכרון אלה – משום שהיא תואמת את הדרך בה פועל הזכרון האנושי.

המספר אינו מציג את עצמו כגיבור. הוא לא נמנע מביקורת עצמית, וגם לא קושר לעצמו כתרים. יש לו יכולת לביקורת עצמית ולחשבון נפש. אבל מסלול חייו, כפי שהוא מתואר כאן לא היה מהפשוטים. מערכת היחסים עם הוריו, ששלחוהו לבדו לישראל עם הבטחה שתוך שבוע יצטרפו אליו (הם לא עשו זאת ונשארו לחיות בהונגריה). החיים בארץ והטרגדיה שעבר וכמובן הנושאים הלא פתורים מהעבר.

ולבר קופץ מתקופה לתקופה ונושא מסוים מופיע שוב ושוב: פעם מזוית ראייתו של הילד - היציאה הלילית עם אביו להצלת ספרי תורה, כמו היותו עד למפגש בנושא קסטנר בין אביו למספר אנשים מתוארים מזווית ראיה של ילד וממה שהיה מסוגל להבין אז. רק בגיל מאוחר יותר, עת אביו מגיע להעיד במשפט קסטנר, הוא מבין למה היה עד.

ומניין השם "ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר"? לשם כך, יש להגיע לפרק האחרון. אירועים אלה התרחשו למעשה בנקודות מפתח בחייו של בירקנר ובאמצעותם הפרק האחרון הוא מעין סיכום של החיים הללו.

הספר נכתב בעברית (2109) ויצא לאור ב-2023.

השורה התחתונה: ספר מעניין וגם שונה, הן מבחינת העלילה והן מבחינת המעברים בין התקופות והדמויות. סך הכל חווית קריאה מהנה.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר