שמונה שנים. זה הכל. שמונה שנים בלבד, בהם זכה ויליאם סידני פורטר, הידוע בשם העט או.הנרי לתהילה בטרם הלך לעולמו והוא רק בן 48.

מה אפשר להגיד על הפנומן שנקרא או. הנרי? הוא זה שיודע לגעת בנושאים כבדים במגע קסם קליל שמשנה את הכל. אף כשהוא עוסק בתחומים מעט אפלים בחיינו, התוצר סופי מרגיש לנו עשוי מאותם חומרים, שמהם מורכבות אגדות נפלאות.

מקריאה ביצירותיו, ניכר שהכיר היטב את חייהם של האנשים הפשוטים, לעתים קרובות סיפוריו עוסקים באותו הזן, לו אנחנו קוראים היום "השקופים". גם דמויות הפושעים וקומבינטורים למיניהם ניחנים אצלו במין חן וקסם מיוחדים. לא משנה על מי הוא מדבר, תמיד מורגשת החמלה הגדולה שהוא חש כלפי אלה שהוא כותב עליהם. ההומור של או. הנרי לעולם לא גולש ללעג ציני, להיפך... טוב לב נוכח בו בשפע, גם אם מדובר בדמות שלא זו התכונה הבולטת שלה. בסיפוריו המקסימים קיימת עדות לאצילות נפשו של אדם, הגם שאפשר שיהיה זה טיפוס מעט תמהוני.


או. הנרי מרבה להתל בקוראיו ביד אמן. גם כשנדמה לנו שאנחנו יכולים לנחש את הסוף, ההפתעה תמיד עורבת לנו שם בפינה.


לוויליאם סידני פורטר היו חיים קצרים ולא פשוטים, הכוללים אבדן של בן ומאוחר יותר של אישה אהובה. עד גיל ארבעים הם היו מלאים בעיקר כשלונות צורמים שבין שיאיהם היו גלות ועונש מאסר של 5 שנים, מתוכם ריצה קצת יותר משלוש. אגב משם מקור הכינוי או. הנרי – כששלח את סיפוריו למו"לים, ניסה פורטר להסוות את זהותו, כי סבר בצדק, שאף אחד לא ירצה לפרסם יצירות פרי עטו של אסיר מורשע.

האוסף הנוכחי שונה. לפני כן נתקלתי בעיקר בתרגומיו של אהרון אמיר, שאמנם היה מצוין, אך עשה שימוש בעברית ארכאית ומסתעפת. התרגום הנהדר של דפנה רוזנבליט לספר הזה הוא כמשב רוח רענן. שומר על רמת שפה איכותית וגבוהה, אך בו בזמן קריא, בהיר ובסופו של דבר נגיש ומהנה יותר. לאוסף נכנסו כמה מיצירותיו המפורסמות של המחבר כמו 'הכופר על הצ'יף האדום' המאלף, 'העלה האחרון', המרגש ו'מתנת מלכי המזרח' שהוא התגלמות הקסם בספרות.

אני רק יכול להלין על כך, שהספרון כולל רק תשעה מתוך כ-400 הסיפורים שהספיק או. הנרי לכתוב בחייו. וזה באמת חבל כי מדובר בתרגום הטוב ביותר שנתקלתי בו עד כה. מצד שני, אפשר לראות בכך יתרון – עצם היותו קצרצר הופך אותו למזמין יותר, מאיים פחות ועם טיפונת מאמץ מאפשר להכיר את היוצר המופלא הזה לבנות ובני הדור הצעיר. אצלי בבית זה צלח, אז ממליץ לכולם לנסות.

#
אני חובבת מושבעת של יצירתו של או הנרי. סיפורים חכמים שופעי הומור ואירונייה, נוטפי אהבת-אדם שאינה מזמינה ציניות. אני לא מתעייפת מסיפוריו גם אם קראתי אותם עשרות פעמים, מתעניינת בתרגומים חדשים הגורמים לי לקוות שיאירו לי זוויות חדשות בהם. כשנתקלתי באסופה החדשה בהוצאת הספרייה הקטנה של כתר בתרגומה של דפנה רוזנבליט, קניתי, כמובן.

יש בספר שמונה סיפורים. ששה מהם קראתי בעבר, אחד אולי קראתי ושכחתי, ואחד – על שמו נקרא הספר – לא קראתי קודם.

ייאמר מיד – התרגום הנוכחי די איכזב אותי. איכשהו הוא לא הצליח "לתפוס" את כתיבתו המיוחדת של או. הנרי, משופעת האנלוגיות והתחכום, זו הסומכת על הקורא שיבין את ההומור והרמזים ששתל הסופר. הנה דוגמה למשפט בו מתאר או הנרי דלות מתקדמת מתוך "מתנת האשפים" – אולי הסיפור המפורסם ביותר של הנרי:
חמדה אלון, בתרגום ל"מתנת המגים" הוצאת כרמי מ-1953:
"ה"דילינגהם" הופרח בתקופה קודמת של רווחה כאשר נושאו היה משתכר 30 דולר לשבוע. עתה, משנצטמקה ההכנסה ל 20 דולר, נראו האותיות של "דילינגהם" מטושטשות, כמו חשבו ברצינות להתכווץ ל"דלת" צנועה ובלתי מתיימרת..."
דפנה רוזנבליט ב"מתנת מלכי המזרח" מ-2019:
"ה"דילינגהם" נזרק לחלל העולם בתקופה קודמת של שגשוג, כשבעליו השתכר שלושים דולר לשבוע. עכשיו, כשההכנסה התכווצה לעשרים דולר, נראו האותיות של "דילינגהם" מטושטשות כאלו חישבו בכובד ראש להצטמצם לד' צנועה ושפלת רוח..."

שתיהן מתרגמות את המשפט כלשונו. אבל בעוד אלון – נראה לי - מאפשרת לקורא להבין את הדלות הגוברת, מתוך ההתייחסות לשלט שעל הדלת, רוזנבליט, מפרשת לקורא שההכנסה התכווצה כי אולי הוא לא יבין זאת לבד. זו דוגמה אחת מני רבות כשהרגשתי שרוזנבליט מקעקעת את הקסם של או הנרי על ידי עודף פרשנות.

הסיפורים משופעים בסממנים ישנים החל מיחסי גברים-נשים בהם הגבר מפרנס ולאשה יש סינר בו היא מגישה את הארוחה החמה, בדיוק כשבעלה נכנס הביתה, ארוסות הן טהורות וסבורות שארוסן יכול לעשות הכל, ויש שם קטע שבו אומר הנרי על מישהו, שלמרות שהוא חותך את הבשר ומגיש לאורחים, הוא מגיע לעבודה ברכבו הפרטי(!!!) אבל אין הרגשה של סיפור ישן. הנרי מתמקד בעיקר באנשים בהתנהגותם ורגשותיהם, ואלה לא השתנו כלל למרות הזמן שחלף והטכנולוגיה שנוספה.
כטעימה מכתביו של הנרי הספר הזה טוב כמו כל אסופה של סיפוריו שקראתי. הבחירה שלי, אבל, היא הכרך המתפרק משנת 1953 והתרגומים הנושנים.
אגב, למען הסר ספק, לא או. הנרי קיבל 4 כוכבים אלא התרגום הזה...

WITCHE'S LOAVES
"כיכרות לחם של מכשפות"- אוגדה ע"י ההוצאה על שם אחד הסיפורים בקובץ. או.הנרי סופר סיפורים קצרים ודינמיים בקובץ מומלץ זה .
סיפור ראשון-"חזרה למוטב ושכרה":

הסיפור סובב סביב ג'ימס ולנטיין – שודד כספות מדופלם, שמשתחרר מהכלא לאחר ניקוי מהשוד האחרון שלו.
"זו חתימת ידו של ג'ים ולנטיין הגנדרן, הוא שוב בשטח" (ע"מ 11).

וולנטיין לא מפסיד זמן וחוזר לסורו, בטוח שלא ייתפס . חוקר משטרה רודף אחריו-בן פרייס. השודד גימס ולנטיין מסתוסס בארקנסו לאחר שחררו מגיע לאלמור:

"ג'ימי הלך למלון בעלי המטעים, נרשם כראלף ד' ספנסר והזמין חדר. הוא נשען על דלפק הקבלה והכריז באוזני הפקיד על תוכניתו. הוא סיפר שהגיע לאלמור כדי לחפש מקום לפתוח בו עסק" (ע"מ 13).

גיימי השודד משנה את זהותו לראלף די ספנסר. פותח חנות נעלים, מתחתן עם בת הבנקאי אנאבל אדמס ועוזב לליטל רוק. יוצר קשר עם ידידיו מהכלא ואשתו לשוד המושלם, בן פרייס בעקבותיו.
לבסוף השוד יצא לדרך- האם החוקר המשטרתי בן פרייס ידביק אחר השודד הממולח ג'ימי וולנטיין?

סיפור שני- "מתנת מלכי המזרח":
"לבני הזוג ג'ימס דילינגם יאנג היו שתי נכסים שמלאו אותם גאווה אדירה. האחד היה שעון הזהב של ג'ים, שלפניו היה שייך לאביו ולסבו. האחר היה שערה של דלה" (ע"23-24).

בני הזוג הדלים בעמצאים לקראת חג המולד מוכרים כול אחד את היקר לו בשביל לשמח אחד את השני.
סיפור שלישי-"אש השאול":
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של חבר של פטיט. פטיט - בן של שופט מיוחס וכותב פורה שמחפש למי למכור את כתב היד החדש שלו עודות כורים באינדיאנה. לבסוף פטיט שרוצה לפרוש מכתיבה – האם הוא יצליח להמשיך לכתוב ולמכור את סיפורו?
בסופו של דבר פטיט וחברו נפרדים ברכבת .

סיפור רביעי- "הכופר על הצ'יף האדום":

בדרום אלבמה נמצאים ביל דריסקול וחברו -המספר את הסיפור. הם שתי גברים תלושים וחמומי מוח המחליטים לחטוף ילד ולדרוש כופר של אלפי דולרים בעדו. העניין מסתיים שהשוד חסר פואנטה כי אין מי שהשלם והשתים מסתבכים עם החוק ובתלאות הטבע בלי שהם יודעים מה לעשות עם הילד שהיה מעדיף באמת להיחטף.

סיפור חמישי- "העולם והדלת":

בלה-פס – הכוונה לעיירת חוף פרואנית ולא לעיר בבוליביה, נמצאים בני הזוג קונאנט – שתי לבנים מניו-יורק הנשואים בנישואים ביזרים בה פלורנס קונאנט ניסתה להרעיל את בעלה מר קונאנט למוות. היא אמביוולנטית לגבי בעלה ומספרת הכול לממספר הסיפור שסובל את השיגעונות שלה כשמסתבר שבעלה חי ובועט.
לבסוף היא מחפשת אותו בעיירה והוא כבר עזב אותה.

סיפור שישי- "העלה האחרון":

"בראש בית לבנים מט לנפול בן שלוש הקומות עמדה דירתן של סו וגונסי. ג'ונסי היה שם החיבה של גורנה"
שתי בחורות צעירות בני-יורק פותחות סטודיו לאחר שנהיו חברות. גונסי פתאום חולה במחלה קשה והרופא כול פגישה מדווח לסו שסיכויי ההבראה שלה קטנים וקטנים. ג'ונסי החולה מוצאת מפלט בלצייר, כך היא פוגשת דוגמן לציור בשם- "ברמן הזקן"- שהוא חולה בעצמו.
בסוף הסיפור אחד יבריא ואחד ימות.

סיפור שביעי-"כיכרות לחם של מכשפות":

הסיפור מספר על מיס מרתה מיצ'ים-בעלת מאפייה, רווקה זקנה בת-40, המתאהבת בלקוח בוהמייני זרוק שקונה כול פעם רק שתי כיכרות לחם יבש בחמש סנט. היא חושבת שהוא אמן.
לבסוף מישהו אומר לה ששמו-בלומברגר- ארכיטקט שזכה במכרז והוא משתמש בלחם יבש למחוק את רישומיו.

סיפור שמיני-"אלכי-מאי הכלולות":

המספר לא אוהב את חודש מאי. כל בחודש שכזה נמצאים במוטל קולסון הזקן ומנהלת משק ביתו היפה ו בת ה-40 הנחשקת מיס קולסון. הוא מחזר אחריה, עד שהוא נותן לה מסימה לקנות חצי קילו קרח והיא לא חוזרת...

סיפור תשיעי ואחרון -"המטוטלת":

ג'ון פרינקס וקייטי הם זוג צעיר החי יחדיו. יום אחד לקייטי יש סידורים והיא משאירה את ג'ון לבדו. הוא אובד עצות- האם ללכת לחגוג בשוכרה ובקלפים עם חבריו או לחכות לאשתו קייטי האוהבה בקן האוהבים שלהם. עד שהיא חוזרת הוא משנה את דעתו.

הספר "כיכרות לחם של מכשפות" מאגד 9 סיפורים מצוינים של או.הנרי. לסיפורים תמיד יש פואנטה ושינוי דרמטי שמכה בקורא בסוף המעשה.

הסיפור שמאגד את הספר לא הטוב ביותר בעייני בסיפורים- הסיפור הראשון- "חזרה למוטב ושכרה" שלא מפסיק להפתיע הוא הטוב בקובץ.