את הספר "החנות למכשירי כתיבה בטהראן" קראתי בשקיקה ואהבתי. לכן הסתקרנתי לגבי הספר הנוכחי שעוסק בבירת איראן.

"הלביאות מטהראן" מתחיל ב-1981 במנהטן. אלי-אשת מכירת שמתגוררת עם בעלה מהרדאד באפר סייד במנהטן.

מעטפת דואר אוויר עם השוליים באדום וכחול נוחת בביתה. לא, זה לא מאימא שלה שמתגוררת עדיין בטהראן. ליבה מתחיל לדפוק שעיניה פוגשות את כתב ידה המוכר והמסולסל של חברתה – הומא.

הומא ואלי היו חברות צמודות מגיל שבע, ועד המכתב הנוכחי הן היו מנותקות קשר פרט למפגשים לא מתוכננים.

תוכנו של המכתב מדבר בעד עצמו, ובשורה האחרונה הומא מבקשת מאלי להתקשר אליה בדחיפות. מה קרה? מדוע אחרי כל כך הרבה זמן הומא יוצרת קשר עם אלי? האם אלי מילאה את בקשתה של הומא?

המכתב מטלטל את אלי וכופה עליה להיזכר בימים היפים שבילו יחדיו. אלה היו ימים שלא ניתן לשכוח.

אלי בת השבע איבדה את אביה שחלה בשחפת וגדלה רק עם האם. הסיטואציה החדשה אילצה את שתיהן לעזוב את האחוזה שהתגוררו בה. האחוזה עברה לאחיו של האב ולכן הן נאלצו להעתיק את מגוריהן לעיר התחתית. המעבר למקום החדש לא בדיוק קסם לאלי ולאם, אך כאשר אמה רשמה אותה לבית הספר באזור החדש, מצב רוחה של אלי השתנה ואלי השתלבה בחברה החדשה. כאן קרה המפגש הראשון עם הומא והן הופכות לחברות צמודות. הן מבלות , מבשלות, משוטטות בין דוכנים ססגוניים ושואפות להיות לביאות וכול קרה בתקופה של לפני ההפיכה. אבל...לאחר זמן מה האם ואלי עוזבים את השכונה, והן עוברות שוב לחיות ברמה האיכותית והגבוהה שהורגלו אליה בעקבות נישואי האם לדוד.

הומא ידעה למצוא את אלי במקום החדש, והן שוב התחברו והפכו לצמד. גם כאן שתיהן המשיכו לחלום, לסיים את בית הספר וללמוד באוניברסיטה. אבל המציאות היתה שונה. המהפכה האיסלמיסטית, הפוליטיקה האיראנית והגזירות החדשות פגעו במעמד הנשים ולא רק...

הומא שגדלה בבית קומוניסטי התנגדה לגזירות, אירגנה הפגנות ועסקה בפעילות נגד השלטון, ובעקבות פעילותה אירוע בלתי צפוי גרם שוב לנתק בין הומא ואלי. מה קרה?

העלילה נפרסת החל משנת 1950 עד לשנת 2022 בין טהראן לארה"ב.

הסיפור מובא לקורא בחלקים ועוקב אחר שתי הדמויות הראשיות: אלי והומא שברקע הקורא נחשף לשינויים שחלו באיראן בתקופות השונות תחת שלטונו של השאח, המהפכה של 1979 ועד כיום.

ספר נהדר, מרתק, כתוב היטב, מעניין וסוחף שנכתב על ידי הסופרת, בעקבות אירוע אמיתי של מהסא אמיניבת ה-22 שנרצחה על ידי סיירת ההדרכה של ממשלת איראן, משום שלא לבשה חיג'אב כפי שהחוק האיראני מחייב. מותה הטרגי הוביל לסדרה של הפגנות באיראן, והיא הפכה לסמל של הנשים המתנגדות לתקנות החיג'אב

בשורה התחתונה: בגידה, חרות, גאולה ותקווה לימים אחרים.

ממליצה בחום. אל תוותרו על הספר הזה שיפתח צוהר נוסף על איראן ומה שקורה שם גם כיום!

לי יניני

הלביאות מטהראן (="שיר-זן" בפרסית הביטוי לנשים כמותן [שאפתניות, משכילות, שואפות קריירה, בעלות אג'נדה]. והלביאות שלנו הן אלי (אלהה) והומא, חברות הנפש שנפגשו לראשונה בהיותן בנות 7, בבית הספר שנמצא ב"מרכז העיר", כלומר, בנות המעמד הדל. הן באות מרקע וממשפחות מאוד שונות אך דומות באורח החיים הפשוט והדל.
חברוּת הנפש חוצה עשורים של התפתחות, ומלווה את הטלטלות והשינויים באיראן ואת הטלטלות האישיות של כל אחת. דרך פעילות פוליטית וחברתית, בחירות של כל אחת בדרך ובחירות הגורל עבורן. שינויים בחייהן האישיים, ושינויים דרמטיים במדינה ובחברה, ושינויים במערכת החברות ביניהן. דרכן כנשים בוגרות שונה מאוד הן אולי מתנתקות ואולי מתחברות ורואות הכול שונה ודומה. וקשורות בנפש. הן שונות כל כך ודומות כל כך ומשלימות אחת את השנייה.
כאלו גם אלנה ולילה מ"החברה הגאונה" ואכן הסיפור הזכיר לי מאוד, מאוד את סדרת הסיפורים הנפוליטניים". כאן טהראן שם נאפולי. יש גם נגיעה בארה"ב פה וגם שם. ושתי חברויות של חברות נפש - דומות ושונות. קשורות בחוט של אהבה וקנאה וכעס וחרטה וחמלה וטינה ואהבה וניצחונות קטנים. ומשלימות אחת את השנייה. אהבתי מאוד את סדרת ארבעת ספרי "הסיפורים הנאפוליטניים" אהבתי מאוד את הלביאות מטהראן, פה החברות שלהן מסופרת בספר אחד ועשרות שנים. שם החברות שלהן מסופרת בארבעה ספרים ועשרות שנים. וגם, האירועים-השינויים המתרחשים באיראן - נפילת השאה עליית חמינאי, המחאות ברחובות, המלחמה, החששות, הממשלה הנוראה - התיאורים, ההתמודדויות הרחוקות ההן הביאו אותי בצער רב אלינו לכאן. הולכת לתת את הספר לאחותי, שיר-זן בעצמה, שהיא ומשפחתה וחבריה מקיבוץ בעוטף עזה משאירים את רוחמה ברוחמה וחוזרים השבוע לביתם המתוק והיפה (שישנו ושקיים) בקיבוץ, ולעוד אלופות שחזרו וחוזרות לקיבוץ אחרי שנה וחצי כמעט. שתקרא גם היא על עוד שיר-זניות אלופות כמוה ותשאיר אח"כ את הספר בספריית הקיבוץ, שאמן ושתקום גם היא לתחייה מחודשת. בתקווה שהאיש שלה לא ימצא עצמו שוב במילואי לחימה ארוכים ארוכים ארוכים במלחמה על הבית בתכל'ס, רק עשרות מטרים מהבית כשהמשפחה שלו מפונה עשרות קילומטרים מהבית. ושהחטופים החיים - המכרים שלהם, האהובים שלהם, וגם האחרים ישובו אלינו במהרה. ולזכר המתים שלהם שעכשיו אולי הם ימצאו את הזמן להתחיל להתאבל גם עליהם. ויאללה, לפסח אצלם על הדשא.
לחיי הנשים האלופות, בעבר ובהווה מהמדינות הכל-כך שונות וכל כך דומות, שעוברות כל כך הרבה וממשיכות לחייך ולהיות חברות לחברות - שיר-זניות כולן.

אלי והומא שתי חברות ילדות, מוצאות אחת אצל השנייה את הנפש התאומה כבר מגיל צעיר.
הן מבטיחות זו לזו לשמור על החברות יקרת הערך שלהן ומחליפות ביניהן מתנות שינציחו את ההבטחה.
המעמד ביניהן שונה, וכשאלי חוזרת לחייה הבטוחים יותר, היא שוכחת מההבטחה.
"השרשרת הוסרה בשלב כלשהו בכיתה ז', שלוש שנים לאחר שקיבלתי אותה לראשונה.
הרגשתי הבזק של אשמה על כך שהפרתי את ההבטחה שלי להומא שאענוד אותה תמיד.
אבל היינו ילדות כשהבטחתי את ההבטחה הזאת. הנחתי שהיא כבר מזמן שכחה מקיומי.
שכנעתי את עצמי שטיפשי לקיים הבטחה ילדותית כל כך".

החיים באיראן רוויי מהפכות. באוגוסט 1953 מתקיימת הפיכה של ראש ממשלה דמוקרטי, שחיזקה את כוחו של השאה.
בינואר 1979 גם השאה נאלץ לעזוב, ומתנגדיו חוגגים ברחובות טהראן. ההנהגה האיסלאמית משתלטת על המדינה.
הומא היא הלביאה מטהראן שלאורך כל חייה נלחמה למען דמוקרטיה לבני ארצה.

בתוך כל הכאוס החברות בין השתיים יודעת עליות ומורדות,
לכל אחת מהן יש דעות והשקפות שונות, וכשאייתוללה חומייני משתלט על המשטר, שתיהן מבינות שהפסידו.
הסופרת מתארת את כל מערך היחסים בין החברות, את המלחמות הפנימיות בתוך איראן, את שוחרי הדמוקרטיה מול הקיצונים הפנאטים,
ובעיקר את זעקתן של הנשים האיראניות החזקות והדעתניות שדורשות את הזכויות המגיעות להן.
מומלץ.

הסיפור מתחיל מהסוף, שתי חברות טובות, שנפרדו בעקבות אירועים שאנחנו לא יודעים אליהם, מבקשות להיות שוב בקשר. ככה נפתח הסיפור.
ואז חוזר להתחלה, כשאלי ואמא שלה האלמנה, נאלצות לעזוב בית מפואר ולגור בשכונה נחשלת, ולמרות שאלי מאוד אוהבת ללכת לבית ספר ולפגוש חברה חדשה, אמא שלה מזכירה שהמקום החדש לא ברמה שלהן. וככה לאורך כל הסיפור, עניין המעמדות לוקח מקום משמעותי בקבלת ההחלטות, ובהתנהלות, כשברקע טהרן בימי השאה, על היתרונות והחסרונות של התקופה הזאת, והחיבור בין שתי חברות משתי קאסטות חברתיות מקוטבות.
ניכר שהסופרת רצתה לכתוב על ימי איראן המפוארים, ועל המהלכים שהביאו לעליית השלטון המדכא שקיים היום, כשהסיפור בין שתי החברות הוא רק חוטי עלילה שמביאים אותנו מנקודה לנקודה.
עם זאת, קראתי בשקיקה, נהניתי מתיאורי המאכלים והדמות בפרסית, ומהיכולת של הסופרת להמחיש את החיים בטהרן של שנות השישים והשבעים.
וכמובן, סיפור על נשים אמיצות, ובחירות מתוך אהבה ואכפתיות ומחירים בלתי נסבלים שמשמות נשים בסכסוכים אידיאולוגיים-דתיים-פוליטיים.
תקראו!

4.5⭐️
אחד הג׳אנרים שאני הכי אוהבת זה רומן הסטורי על תרבויות זרות ורחוקות, גם אם המרחק הוא לא פיזי כמו בספר הזה.
הספר מספר את סיפורן של שתי ילדות באיראן החל משנות החמישים ועד ימינו על רקע המהפכות השונות באיראן. שתי ילדות שהגיעו ממעמד כל כך שונה אבל התחברו בעזרת חברות תמימה וטהורה של ילדות. אלי באה ממעמד גבוה ומשפחה עשירה והומא, ההפך. אמא של אלי לא הייתה מרוצה מהחברות הזו ושביתה מתחברת עם ״האספסוף״ וכל כך אהבתי שאלי עמדה מול אימה והגנה על החברה שלה ולא נתנה לדעות הקדומות של אימה להשפיע עליה ועל החברות שלה עם הומא. "האם היא ידעה שהומא ואני צוחקות תמיד על פליטות הפה התמימות של גברת טבטבאי, ושכתבנו שיר מצחיק שכולל את כל האמירות הטיפשיות שלה? האם היא ידעה שלא משנה מה אני אומרת - אפילו דבר טיפשי לחלוטין - הומא תמיד עונה בתשובה המושלמת, בציטוט כלשהו או פתגם או שורה משיר עתיק שהכריחו אותנו לשנן בעל פה בבית הספר, ושתמיד אנחנו מתפקעות מצחוק עד שזולגות לנו דמעות מהעיניים?"
אהבתי את הבית החם והמשפחתי של הומא ואת טוב הלב של הוריה. איך שהם הכניסו את אלי לביתם בזרועות פתוחות.
כשאני קוראת ספר אני מאוד אוהבת כשאני יוצאת ממנו עם ידע שלא היה לי בעבר, ולמדתי כל כך הרבה על ההסטוריה של איראן שלפני כן ידעתי עליה ממש בקטנה. כל החיפוש שלי בגוגל היה קשור לאיראן בעקבות הספר וכבר התחלתי לחשוש שיעצרו אותי בחשד לריגול חחחח
הומא אישה עוצמתית כל כך ולביאה, שיר-זן אמיתית. לא הפסיקה להלחם על מה שחשוב לה ולא רק בשביל עצמה. היא דמות מעוררת השראה וחזקה כל כך.
היה מעניין במיוחד לקרוא את הספר הזה בתור יהודייה ישראלית, ולראות מה בדיוק גרם לאיראן להראות ולהפוך למה שהיא היום.
היה בספר הזה גם רפרנסים לספרה הקודם של הסופרת ״החנות למכשירי כתיבה בטהראן״ שטרם קראתי, אבל מאמינה שמי שקרא ממש יתלהב.
ספר יפייפה, צבעוני, מרגש ונוגע ללב על נושאים כל כך חשובים. ספר שהצליח להעביר ריחות, טעמים ותרבות שלמה בעזרת מילים.

ספר מענין על ידידות ואכזבה בין שתי נערות על רקע התרבות והמצב הפוליטי המשתנה בפרס. הסיפור מתרחש לאורך תקופת ילדותן עד היותן נשים בוגרות. מושפע מהמצב הפוליטי והדתי של תושבי טהרן. הרבה תאורי ארועים תרבותיים, אוכל, שוקים הכל אפוף בריחות ותאורי טעמים מאד מוחשי לחך.