את הספר הזה לא קראתי בתור ילדה, וזה מה שכנראה נותן לביקורת איזה טוויסט. מהסתכלות בוגרת הספר קצת מרתיע אותי, לא אשקר.
או כמו שהאבא הרופא אריאל אומר כאן כל הזמן "אני פעם שיקרתי לך?"
עודף כנות זה לפעמים גס רוח אבל כאן זה מתאים, בעיקר כשהבן היחיד המוזכר בסיפור כבן נורמלי אוהב לעשות גרפסים ואף מתבקש לכך.
נכון, האיורים מאוד חמודים, השפה היא "יונתן גפנית" מצחיקה, לכאורה הכול כרגיל...
זה נראה, כמו שכתוב על הכריכה האחורית, ספר חדש (לשעתו) של מחבר "הכבש השישה עשר"... "שירים שענת אוהבת במיוחד"... ועוד ועוד.
אבל יש פה משהו אפל בין השורות, עכשיו אחרי שאני יודעת שיונתן גפן סבל מפוסט טראומה מסתדרים לי הדברים אחרת, ואני לא יכולה לקרוא את זה כמו את השירים של הכבש השישה עשר, שאותם באמת ראיתי באופן תמים.
אין לי דרך אחרת להסביר את חווית הילדות המתוארת חוץ מהזנחה הורית: ילדה מתארחת אצל חברתה ואף אחד לא יודע מתי ההורים הולכים לבוא לקחת אותה, לאף אחד גם לא אכפת. כולם עסוקים בדודה החולה.
באמת שניסיתי להתעלם מזה ולהתרכז בצד הטוב, אבל כל האינטראקציה בין ילדים למבוגרים היא נטולת אמון.
אם לצטט את המילים המדויקות מהספר: "אולי יש לי אלרגיה למורות."
שום דבר שקורה לא כזה משנה, המבוגרים מוכיחים/מפנקים ילדים כל הזמן...
ההורים לא מעירים להם אם הם עושים תספורות מוזרות אחד לשני או מחזיקים בכיס נחש. המורים מעירים על כל דבר ובעיקר חוסר ידע בגיאוגרפיה, וכל דבר שקורה לילד לא נבחן בעיניהם מבחינה רגשית אלא רק כהזדמנות חינוכית.
זה הזכיר לי בקטע לא טוב את הסיפורים של אמי על ילדותה המוקדמת בקיבוץ של פעם, איך הם למשל ברחו מבית הילדים, ורק נהג האוטובוס שם לב שמשהו מוזר מתרחש והיה שם לעצור אותם לעבור לעיר אחרת... או עקבו אחרי איש מוזר בלי שהמבוגרים הסבירו להם שחלק מהאנשים עשויים להתנהג שונה.















