ביקורת ספרותית על הבת היחידה - הספריה החדשה # מאת אברהם ב. יהושע
ספר לא משהו

---

תקציר עלילתי (ספוילרים קטנים):
הבת האחת מגולל באופן קליל וזורם מקטע מחייה של רקלה לוצאטו, ילדה יהודיה-איטלקיה מרשימה, פיקחית ויפה על סף הנערות, לקראת בת מצווה. סמוך חופשת חג המולד וחגיגות האלפיים היא מגלה שאצל אביה, עו"ד מוערך, התגלה גידול מוחי. באותו הזמן היא מתחילה את צעדיה הראשונים כנערה - נערים מעוררים בה עניין, היא לומדת עברית לקראת עלייתה העתידית לארץ ישראל, בהזדמנות זו היא גם משננת תפילות לכבוד בת המצווה, היא אוהבת את משפחתה - אבל מראה סימנים של עצמאות ורצון ליות נערה שעומדת בזכות עצמה. לדוגמה - היא לא רוצה להמשיך כסבה ואביה כעו"ד פלילי/ נדל"ן - אלא להיות שופטת. היא רוצה להשתתף בהצגה על חג המולד ולשחק את מריה, למרות שאביה מתנגד לכך בתוקף. היא איטלקיה למופת אבל גם מתקרבת לזהות היהודית ואפילו הישראלית-העתידית שלה בלימוד השפה ובביקורה הקודם בארץ. ההתמודדות שלה ושל משפחתה עם המצב הרפואי של אביה גורם לה למחשבות ולרגשות קונפליקטיים בנוגע להוריה, לזיקה המשפחתית ולהיסטוריה הלאומית והמשפחתית.

* ביקורת -
את הספר כיף לקרוא. האפיזודות מתחלפות במהירות והדמויות דברניות וצבעוניות. נחמד לראות את הפיקחות והעקשנות של גיבורת הספר והגילויים שלה על משפחתה ועל האנשים שסביבה. עם זאת, תחושה לא נוחה מלווה את הספר וקצת קשה לשים על זה את האצבע בצורה בהירה - אפילו שיש משהו משותף בפגמים הניכרים, אבל כשהעמקתי לחשוב על כך התשובה קפצה מול העיניים שלי - זה ספר ילדים למבוגרים. זה ספר ילדים ולא במובן הטוב של המילה. ספר ילדים טוב מצליח לשקף את עולמו הפנימי של הילד נוכח עולם המבוגרים המורכב והמיסתורי (שלא לומר האבסורדי), אבל ספר ילדים רע - מנסה לתרגם את זה לאיזשהו הסבר רציונלי, לשיעור בכיתה. אט אט מבצבצים השיעורים האלה ברחבי הספר: מהי יהדות, מה היחס שלה לנצרות, מה היחס של התפילה היהודית לעמים אחרים, למה היהודים שנואים על ידי אחרים וכו'. השאלות האלו לא נמצאות ברובד עמוד בתוך האינטרציה של הדמויות - הן מועלות כדין ודברים, כמעין הרצאה שהסופר שם בפי דמויותיו. מילא היה מדובר בדמות אחת - אבל כשזה חוזר על עצמו שוב ושוב, בפי דמויות שונות, אבל עם שיעור מוסרי אחיד כמעט, אני מרגיש שמדובר בסוג של הרצאה המחופשת לעלילה.

האירועים בספר לא משמעותיים או מטלטלים, ולמרות ההזדמנות להתעסק בנושא כבד - מצב הרפואי החמור של אביה וההשפעות על המשפחה, הקונפליקט לא מגיע לשיאים או למשברים יוצאי דופן - אירועים אחרים מקבלים הרבה יותר תשומת לב: חופשת סקי משפחתית, נסיעה לליווי כלבה שעומדת להמליט, פסטיבל המסכות בוונציה או ההצגה על מריה וישו - אבל אף אחד מהם לא מעורר בקורא איזו אהדה גדולה או סקרנות בוערת.

בעיה נוספת היא שלמרות המיקום הפסטורלי - צפון איטליה (!) לא הרגשתי שהספר טבוע בנוף האיטלקי, התיאורים דלים, האוכל כמעט לא קיים, מהכפרים העתיקים נעלם הטיח המתקלף, היין נשכח ואיננו... כל כך הרבה פוטנציאל מבוזבז.
ה
דמות הראשית מעוררת אמפטיה - היא חכמה, מרשימה, מוכשרת מכל בני כיתתה, אהובה ומוערכת - אבל גם קצת מושלמת מדי, יפה מדי ועשירה מדי - הכל בה לא בקלות. היא לא מתפתחת ולא מיטלטלת באותו טורנדו של גיל נעורים הרסני. לכן מאוד קשה לי לקרוא לזה רומן התבגרות. איזו התבגרות יכולה להתרחש בדמות כזו שהכל בה כבר מגובש והרמוני? היא נשארת ילדה קפואה בזמן. באופן אישי הטריד אותי תיאורים מסויימים שמנסים אפילו לכפות עליה גיל טרום-התבגרות, כמו שסבתה האהובה מקלחת אותה, בתיאור גופני תמים לכאורה, איך זה נורמלי לכמעט נערה בת שתיים עשרה? במקום הזדמנות להתרעמות ולהתקוממות שהייתי מצפה מנערה כזו - יש כאן השלמה והיתממות ילדותית.

אמנם הקריאה קלילה - אבל יש ספרים טובים יותר על איטליה וספרים טובים יותר על התבגרות.

» ביקורות נוספות של גלבוע
» ביקורות נוספות על הבת היחידה - הספריה החדשה #