מהי אמנות?
עבור האישה הזו -מרינה אברמוביץ'- אמנות היא אמת. היא מראה את הדברים בעולם כמו שהם, מקלפת את כל השכבות עד לגלעין הפנימי, ומזמינה את האנשים לבוא ולצפות בה, לבוא ולהשתתף במיצג. האמנית היא בעולם האמיתי, המיצגים אמיתיים, הסיפור בדוי.

במיצג הזה, שיושבת בו האמנית מול כיסא ריק, מוזמנים האנשים לשבת מולה ולהסתכל לתוך עיניה. היא לא זזה כמעט, מביטה בהם ברוך ובנחישות. והם מוצאים בתוך עיניה את עצמם. מהי האמת שבתוכך? מה את/ה באמת? מה קורה איתך עכשיו? הם מוצאים משהו בתוכם וקמים ללכת, ומישהו אחר מתיישב במקומם. האנשים מתחלפים במשך כל היום, ולבסוף נסגר המקום והיא הולכת לנוח במקום שקט, עד למחרת בבוקר. בקומות העליונות של המוזיאון מוצגות עבודות קודמות שלה, כך שמתקבל מין מבט כולל יותר על העבודה שלה ועל חייה.

המיצג הזה נמשך שלושה חודשים, והוא תופס אנשים במקומות שונים בחייהם. יש בספר כמה דמויות שנעות סביב המיצג, מושפעות ממנו, מבינות דבר או שניים על החיים שלהן. הדמות העיקרית היא מלחין ותיק שכותב פסקול לסרטים, הוא מגיע למיצג הזה כדי לצפות בו מן הצד, יוצר לעצמו מין העתק בביתו, ורק ביום הלפני אחרון הוא מתיישב מול האמנית. כאשר הוא ושאר האנשים יושבים מולה, משהו מתיישב בנפש שלהם, מוצא את מקומו. כך גם המלחין, מיישב את נפשו ומשנה משהו בחייו.

אהבתי את הספר, הוביל אותי לחשיבה. הכתיבה טובה, נוגעת ולא נוגעת. האמנית עצמה מעניינת והאתגרים שהיא מציבה בפני הצופים הם אתגרים של גילוי עצמי וחשיפה עצמית. מומלץ לקרוא כשרוצים משהו אוורירי אבל לא שטחי.

המון זמן לא קראתי קלאסיקה כזו. לא חדשה, אך כתובה טוב ואיכותית. בספר יש המון ידע תיאורטי אבל לא משעמם. משולב בחכמה בתוך הטקסט. תיאורים חיים ומרתקים. בנוסף, גם הדמויות מאופיינות טוב. המבוגרים, הילדים. לכל דמות יש קווי אופי, קווי מתאר, וזה עוזר להתפתחות העלילה בספר וליצור אותה בראש במקביל. ובמיוחד נהניתי מהעלילה עצמה.

העלילה מדברת על ביוטכנולוגיה, ובפרט ההנדסה הגנטית. מה קורה כשהיא נמצאת בידיים של אנשים שיש להם יותר מדי כסף, זמן פנוי, כח אדם ושיגעון גדלות. לדוגמה- אנשים כאלה יכולים לנסות ליצור פארק דינוזאורים. ודינוזאורים הם יצורים שלא חיו בעולם הזה כבר מליוני שנה (לדיונים על אבולוציה או בריאת העולם נניח לזמן אחר), וזה אומר שכל צורת החיים שלהם היתה שונה לחלוטין ממה שאפשר ליצור במעבדה.

מה קורה בפועל בספר- צוות חוקרים מגוון בראשות אדם עם חלומות גדולים מפתח פארק על אי קטן מול חופי קוסטה ריקה, מצליח לייצר דינוזאורים מסוגים שונים ומצליח ליצור להם סביבת מחיה. אך אי אפשר לשלוט בהם עד הסוף, וכל השליטה תלויה בזרם חשמל רצוף ובעירבון מוגבל.

בגלל המגבלות והתקלות שמתחילות לצוץ כאשר המנהל כבר רוצה לנוע לכיוון פתיחת הפארק, מוזמנים מספר מומחים חיצוניים לחוות דעת ולפיתרון הבעיות. לכל אחד מהם זווית ראיה שונה ויחד הם יוצרים את כל הזוויות המחשבתיות והמעשיות לבחינת הפארק, המכונה "פארק היורה" על שם תקופת היורה שבה במקור חיו הדינוזאורים, ששוחזרו במעבדה.
ואז העניינים יוצאים משליטה. כלומר, הדינוזאורים.

ברצף של מספר תקלות יוצא הפארק משליטת המחשבים והחשמל לזמן מה שבו הדינוזאורים מסתובבים חופשי. אנשי המקום והצוות נמצאים בסכנת חיים, ומתמודדים בדרכים יצירתיות עם היצורים הגדולים והטורפים. חלקם מתים וחלקם נפצעים אך שורדים עד הסוף שבו מגיעים לחלץ אותם מהאי.

אהבתי את הסיפור. די מפחיד, הייתי אומרת. אך חוץ מזה היה משולב בו המון ידע. על הנדסה גנטית, על ביטוכנולוגיה, על דינוזאורים מסוגים שונים ועל תורת הכאוס. מומלץ לקרוא!

לפני כמה שנים הייתי בעיצומו של מסע לטיפולי פוריות. כן, לא טיפולי פוריות עצמם, יותר ההכנה אליהם. איסוף של בדיקות מכמה רופאים, הכנה נפשית ופיזית וזוגית ותודעתית. והספר הזה ממש ריכך לי את כל הטיפולים. דרכו למדתי איך הרגישה המחברת, שזה לגמרי נורמלי להיות לא נורמלית במהלך טיפולי פוריות, ועד כמה זה נכון להגיד בשלב כלשהו די, לא רוצה יותר להמשיך בטיפולים.
אז אמנם לא עשיתי הרבה טיפולי פוריות, ולא נולד לי ילד או שניים כמו שקיוויתי כל כך, אבל הספר הזה חיזק אותי בנושא בתקופה ההיא, ואני מודה על כך מאד :)

לפעמים זה מנחם לדעת שלא הכל התחיל עכשיו. שהתקופה הזו היא אחת מני רבות שעברו עלינו כעם וכמדינה וכהיסטוריה עולמית. מנחם לדעת שיש אנשים שעברו לפנינו את הקושי הנוכחי ושרדו אותו כדי לספר לנו איך הם עשו את זה.
במהלך כל שנות המדינה נלקחו אנשים בשבי האויב. בדרך כלל הם היו גברים צעירים, בדרך כלל חיילים. לפעמים היו להם משפחה וילדים, לפעמים לא. והרוב חזרו, חיים. יש ארגון של פדויי שבי, יש תקנות מדינתיות בקשר אליהם, ויש התמודדות שלהם כחבורנ וכיחידים לאורך השנים שעברו מאז ועד היום.
בספר הזה יש סיפור של אחד מהם. רמי הרפז נפל בשבי המצרי בשנת 1970. הוא היה בשבי בתחילה לבדו ואחר כך עם עוד חיילים ישראלים, במשך שלוש וחצי שנים.
בספר הזה מובא הסיפור שלו על חייו בשבי, ובמקביל הסיפור של אשתו וילדיהם. כי החיים בארץ המשיכו כרגיל גם בזמן שעבורו הם התקיימו במימד אחר.
הספר הזה חשוב, אהבתי אותו ולמדתי המון.
א. הוא מראה שאדם לא סתם מטפח כישורים, לא סתם נולד עם מערך תכונות מסויים, לא סתם מגיע למקום עם אנשים ספציפיים. לכל אדם יש תפקיד והוא מיוחד לו לפי תכונותיו כישרונותיו. ובשעה הנכונה כולו מגיע לידי ביטוי ומימוש. כשרמי הרפז היה בשבי, הוא הביא איתו את כל מה שלמד עד כה, ואת כל תכונות האישיות שלו, ואלו הפכו אותו למנהיג הלא רשמי של חבורת השבויים.
ב. יש חיים אחרי. אחרי המשבר, התקופה הקשה, יש חיים אחרי. יש חיים ויש מוות, יש עליות וירידות. החיים לא נגמרים עד שהם נגמרים באופן סופי. אחרי שרמי הרפז חזר מהשבי המצרי, ויחד עם אשתו חזרו לחיים מלאי עשיה ומשפחתיות, נולד להם בן. והבן הזה מת בגיל 26. כלומר זה לא שהם חיו באושר ועושר. החיים ממשיכים אחרי תקופה קשה, על כל מה שהם מביאים איתם.
אני ממש ממליצה לקרוא, גם בהקשר הנוכחי של החטופים שהיו שם וחזרו חייים, וגם בהקשר הכללי שלכל דבר יש שני צדדים. יש את השבוי ויש את אשתו. יש את האור ויש את החושך.

בת מצווה. קהילה יהודית בארצות הברית. משפחות מורכבות. יחסי אם-בת. זה הנושאים העיקריים בספר. המושגים קצת שונים מאשר בארץ. בת מצווה שם חוגגים בגיל 13, כמו לבנים, והנערה קוראת בתורה, כמו בן. זה דומה יותר ליהדות רפורמית מאשר ליהדות אורתודוכסית, אבל זו עדיין יהדות, באיזה אופן.
יש בספר אמא שהיא סופרת שכתבה ספר מביך רב מכר, ובת שלא ידועת מה האמת בספר הזה ומה לא. בזמן שהבת מפלסת את דרכה בתחילת גיל ההתבגרות ועורכת תחקיר על הספר של אמא שלה, האם מתמודדת עם הבת שלה וגם עם שינויים נוספים בקריירה ובמשפחה הגרעינית שלהם.
הדמויות כתובות טוב, העלילה מתפתחת ומעניינת, והסוף לטעמי קצת מהיר מדי. למרות זאת, מומלץ לקרוא!

תארו לכם שאתם כותבים ספר. אתם מניחים בקו ההתחלה גבר, אישה, רגע מפגש. מה יקרה מעכשיו- זה רק אתם מחליטים. או... שלא מחליטים.

הספר הזה נראה כמו טיוטה של סופרת. היא לא ידעה באיזו אפשרות של התפתחות עלילה לבחור, אז היא בחרה בשלוש אפשרויות. שהם מתחתנים מיד, שהם לא מתחתנים, שהם שומרים על קשר אבל מרחוק. ואז היא פיתחה כל אפשרות בנפרד, על אותו ציר זמן. בכל תקופה בחיים שלהם אנחנו יכולים לקרוא מה קרה בכל שלוש האפשרויות. והתוצאה- שלושה סיפורים בספר אחד. האם זה נח לקרוא? לא. האם זה מעניין לקרוא? כן, כל אחד בנפרד. האם נהניתי? לא.

ראשית, בשביל רצף הסיפור קראתי כל אחד מהם מהתחלה ועד הסוף, מה שאומר הרבה דפדוף הלוך וחזור במהלך הקריאה, במקום קריאה רצופה.

שנית, כל סיפור היה קצר בפני עצמו, שליש ספר. זה אומר שבמקום סיפור ארוך ומעמיק, יש שלושה סיפורים קצרים (יחסית).

שלישית, מכיוון שהסיפורים היו קצרים, לא היה מספיק מרחב לאפיון הדמויות, לעומק רגשי, למסר כלשהו. כל פרק של סיפור הכיל בעיקר תיאור של מה קרה עד כה, ומעט עומק של הרגע שבו עצרנו.

בקיצור, לא נהניתי לקרוא. משאירה לכם את האפשרות אם לקרוא או לא, או גם וגם, רק אל תשכחו שהסוף צריך להיות אחיד בשתי האפשרויות, כמו בספר.

אם הייתי יכולה לבחור להיות דמות בספר, הייתי בוחרת להיות בספר של אשכול נבו. עלילה מורכבת ומעניינת, הליכה על הגבול שבין הטמא לטהור, אבל בדיוק כזה שפשוט מרתק לקרוא.

הסםר מספר על בנייה של מקווה. בונים מקווה טהרה בשכונה של עולים חדשים מרוסיה, והעניין יוצא משליטה. בדרך עוברים את השלבים של תרומה שמגיעה עבור בניית המקווה, הבניה עצמה, מה שקורה כאשר המקווה עומד על תילו, ומה שקורה אחר כך.

בין לבין, יש אפיון מצויין של הדמויות, של העניין ששמו מקווה טהרה לנשים וגם לגברים, של התשוקה הזו שבין איש ואישה ושל חוזרים בתשובה ומה שקורה בלב שלהם אחרי שהם חיברו את עצמם לתורה ומצוותיה. ממש ממש נהניתי לקרוא והופתעתי מהסוף. המון דברים נגעו בי ואהבתי אותם. מה שכן, חלק מהדברים רחוקים מהמציאות כטבעם של ספרים, ובכל זאת נהניתי לקרוא.

באיזה ספר או של איזה סופר אתם הייתם בוחרים למצוא את עצמכם?

מאכזב. הספרים של מריאן קיז עכשיו עוברים אצלי בסך, והספר הזה גרם לי להרהר על כך שוב. אולי זה שספר אחד של סופרת הוא טוב, לא אומר שגם שאר הספרים באותה רמה?

בספר הזה יש 3 נשים שדרכיהן מצטלבות, שתיים מהן עובדות במשרות בכירות ובמסלול קריירה מצליח, ומשהו קורה בחייהן האישיים, השלישית נושאת אשמה ומנסה להיות סופרת. קווי העלילה נפגשים אך לא סגורים עד הסוף יחד. זהו ספר על דמויות נשים אך לא תמיד עם סוף טוב.
נשארתי עם שאלות וציפיה לספר המשך, הספר לא לגמרי סגור. יחד עם זאת, הכתיבה טובה. הדמויות מאופיינות בצורה טובה וקל להתחבר ולדמיין כל אחת.

ספר על מסע במקומות היקרים והמענגים בארץ, או שאמורים לענג, נכתב ב2010. המסע נערך מצפון לדרום, ובאופן כללי הספר די אכזב אותי.

א. העלילה די דלה. יש 3 גיבורות- הכותבת ושתי חברותיה- וכל אחת מהן עוברת מסע קטן ושטחי בפן המשפחתי בעיקר, אך אין ממש עלילה אלא יותר רצף של ביקורות וביקורים במקומות בארץ אחד אחרי השני.

ב. אם הבנתי את הרפרנס שפה ושם פזור לאורך הספר, מארק טווין ערך מסע לארץ ישראל, בעקבות ספרות העולים הנוצרים לרגל, ולא נהנה מהמסע. השם של הספר שלו כתוב בשפת ההפך, והוא התכוון לכך שהמסע לא היה מענג בכלל. אי לכך, הספר הזה לא קשור לספר של מרק טווין אלא רק בשמו.

ג. בעוד שלצפון הארץ יש חלק נרחב ומפורט בספר, ומשתמע מכך שהאיזור מפותח ומיושב היטב, לאיזור המרכז וירושלים יש התייחסות פחותה, ולדרום הארץ כמעט שאין התייחסות כלל. כלומר, אם נצייר את המפה של הארץ לפי המסע, היא לא כוללת את יהודה ושומרון אבל כן את רמת הגולן, ובנגב יש חוות בודדים, גמלים, ומשם אפשר להגיע רק לאילת. האומנם? איפה ערי החוף היפות, איפה צפון הנגב? אני בטוחה שניתן היה למצוא במושבים בנגב המערבי צימרים מדהימים לפחות כמו בצפון, וכך גם ביישובי הערבה. ויש גם את באר שבע.. אז למה הזלזול הזה בדרום?

ד. אין מסקנה ברורה לספר. אין מטרה ברורה ולפיכך גם אין סיום ברור. הכותבת וחברותיה סיימו את הטיול, חזרו הביתה וזהו, תודות ונגמר הספר.

לסיכום: מומלץ לקריאה למי שמחפש המלצות לא עדכניות למקומות יפים ומענגים, בעיקר בצפון הארץ. ספר קליל ונחמד לשוט איתו בדמיון ממקום למקום, אך ללא משמעות לקחת הלאה.