ביקורת ספרותית על אגרוף מאת שי אספריל
ספר מעולה

---

שי אספריל הוא סופר מסוג מיל"ה – מכניס ישר לתוף הסיפור, וזה במקום הקיצורים הקודמים חול"ב הו"ד (חוטף לב, הופך דפים). סופרי מיל"ה אחרים שאני אוהב הם הרוקי מורקמי, פול אוסטר, אהרן אפלפלד, גיל הראבן ואחרים. בספריו המלאים, שטפן צוויג מוליך את קוראיו דרך 70 עמודי הקדמה מייגעים עד לסיפור המרתק עצמו. שתדעו.
אז לסיפור. ואיזה סיפור.
אורי, פסיכולוג העובד בשלוותה, נפרד מרעייתו לאחר שהתברר שבנו אינו בנו. הוא חוזר לבית מגוריו הקודם, לחדר נעוריו ולמיטת נעוריו. חזרה כזו היא תמיד חזרה חמוצה. זמנית הוא גם עוזב את עבודתו וחוזר אליה בזנב מקופל בין רגליו. אחד המטופלים שלו, דדי, יתברר גם הוא בסיפור, אך לא יתברר לאורי כפסיכולוג, שאף הוא אב לבן שאינו שלו.
אספריל נוהג לרקוח סיפורים המתקדמים בני קווים מקבילים עד להפגשותם במפץ הגדול. לקראת הסוף, הספר הופך לקודר יותר ויותר והתחושה היא של אסון העומד להתרחש.
מתי הוא הלא-בן של דדי. דדי לא ידע על זה שמתי אינו בנו עד לשלב מאוחר מאוד מאוד בחייו, עד למותו של הבן, למעשה, והעניין נחשף כשנודע מהו סוג הדם שלו לאחר מותו המיותר בדרום אמריקה. אורי, הפסיכולוג ידע על בנו מוקדם.
האם רק העובדה ששני אנשים הם אבות לבנים שאינם יוצאי חלציהם זה מה שמוביל את העלילה, הרי שאתם טועים. קיים גם קשר בין האנשים האלה ואיכשהו כל זה הולך ומוביל לגילוי שמי יודע איך ייגמר.
אספריל יודע לתאר אנשים החיים בתחושת החמצה, בחוסר אהבה, חיים שלא זכו למגע של חמלה. משזכו, לפחות במקרה של דדי, שהוא מטופל של אורי בשלוותה, הגילי מיהו אביו האמיתי של בנו האהוב, היה יכול להגמר בצורה לא נעימה.
הספר הזה הוא ספרו המלא הראשון לאחר קובץ סיפורים. קראתי עוד שניים ואספריל בהחלט יודע לכתוב והספר הזה משובח.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על אגרוף