“כשהוא בן חמישים, גרוש מאם בנו היחיד, חוזר אורי, העובד כפסיכולוג קליני, לגור עם אביו האלמן. הוא ישן במיטת ילדותו הקטנה למידותיו בחדר ילדותו הישן. ובכלל, זו לא רק המיטה שלוחצת. אלו החיים שלחצו אותו מכל כיוון, והם מעיקים.
במסגרת עבודתו פוגש אורי בדדי. איש צבא לשעבר, חסכן במילים, קפוץ שפתיים רוב הזמן וכל דמותו זועקת כי רב הנסתר על הגלוי.
דדי הגיע לאורי כדי להתחיל בטיפול פסיכולוגי לאחר שאיבד את בנו האהוב, מתי, בטיול תרמילים בדרום אמריקה, כשנקלע לתקרית אלימה במהלכה נורה ומת.
הספר מחולק לשלושה חלקי: אורי, מתי, ו-דדי.
החלק השני, על מתי, כתוב בצורת רשומון. אנשים שהכירו את מתי בחייו, וגם כאלה שלא הכירו, אך התחככו בו לאחר מותו, מקולותיהם המספרים את הסיפור ואת ההקשר שלהם עולה דמותו של מתי, ונפרש סיפור חייו.
החלק הזה בסיפור הוא מלאכת מחשבת של בניית דמות מעולה. כזו עגולה וכל כך מלאה בנוכחות, שהלב נחמץ בכל פרק ופרק מחדש, כשאתה נזכר שמתי בעצם מת.
לכאורה אין שום דבר הקושר בין אורי הפסיכולוג לדדי המטופל. אך תוך כדי טיפול, כשדדי יחשוף אט אט את סיפור חייו, יקלף שכבה אחר שכבה, כמו בצל המתקלף לאיטו, או אז כשיגיע לליבה, תתפוצץ זו כמו פצצה, והריקושטים שלה לא יחוסו על אף אחד.
אורי חשב שאולי הגורל מתעתע בו, וכששמע את סיפורו של דדי, הרגיש כי יד הגורל הזדונית מתמללת את סיפור חייו המעיק, אותו סיפור שהפך לסוד כבד מנשוא, ואיך יכול להיות שהגבר הזה היושב למולו, קפוץ השפתיים, שמשרה אוירה מתוחה סביבו, איך יכול להיות שהוא נושא בקרבו את אותו הסיפור?
המפגש הזה בין השניים, ייקח את שניהם למסע התחקות משפחתי.
שי אספריל כתב ביכשרון כל כך גדול סיפור יפהפה על אהבה, על הורות ומשפחתיות, ועל מוסכמות. סיפור המעלה הרבה מחשבות ומעורר שאלות מעניינות ומאוד מורכבות (למי שמנהל מועדון ספרים: זה ה- ספר בשבילכם! לא תפסיקו לדבר עליו, ולא תגיעו למסקנה אחת נחרצת).
המילה אהבה לובשת ופושטת צורה, מרחיבה את גבולותיה, ומוכיחה שוב ושוב שאהבה - באמת שאין לה גבולות.
אגרוף, לא רק שם הספר, אלא אגרוף אחר אגרוף שהסופר שולח לקורא.
ואני?
קיבלתי כל אגרוף באהבה.
לא היה ראוי ממנו לסגור לי את שנת הקריאה העברית.”
