ביקורת ספרותית על זריחה על האסיף - משחקי הרעב #5 מאת סוזן קולינס

---

הספר הזה הוא כל מה שחלמתי עליו מאז שהייתי בת 13. מאז שנשאבתי בפעם הראשונה לעולם של משחקי הרעב, אני לא באמת מצליחה לעזוב אותו. משהו באכזריות של הקפיטול, באומץ השקט של הדמויות, ובסיפור שנמצא תמיד קצת מעבר למה שרואים - ליווה אותי לאורך השנים. כשהוזכר באחד הספרים הגמול הרבעוני ה-50, זה שבו היימיטץ' ניצח, משהו בי נדלק. קיוויתי, אולי בתמימות, שיום אחד אקבל את הסיפור ההוא. ועכשיו, סוף סוף, זה קרה.

אני מודה שכשפתחתי את הספר, לא ידעתי בדיוק למה לצפות. מצד אחד רציתי לקבל חיקוי של הסיפור של קטניס - עוד מסע הישרדות, עוד בריתות, עוד קרב מתיש מול זירה בלתי אפשרית. ועם זאת, ידעתי שגם הייתי מתאכזבת אם זה היה בדיוק אותו הדבר. לשמחתי, קולינס לקחה כיוון אחר.

הספר הזה מרגיש לי יותר פוליטי, יותר איטי, יותר ממוקד בהתחלה של המרד ולא רק בהישרדות הפיזית. המוקד עבר מהזירה אל מה שקורה מאחוריה - התעמולה, התיעוד, העריכה, הדרך שבה מספרים סיפור כדי לשלוט במציאות. זה גרם לי לחשוב על דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, גם כשקראתי את הסדרה המקורית.

אבל מה שהכי ריגש אותי - אולי אפילו הפתיע אותי - הוא היימיטץ'. התרגלתי לראות אותו כמדריך השיכור של קטניס ופיטה. אדם מרוחק, סרקסטי, פגוע. כאן פגשתי אותו בצעירותו - חכם, חד, אך גם עם לב פתוח. יש בו עדינות שלא ציפיתי לה, סוג של אופטימיות זהירה, ואפילו חוש הומור שמצליח לשרוד בתוך עולם אפור. לפעמים היה לי מוזר לקרוא את הקול הזה בזירה שאני רגילה לחוות דרך עיניים אחרות, קשוחות יותר, אבל בסופו של דבר זה עזר לי להבין כמה הוא שונה - וכמה קשה הדרך שעוד מחכה לו.

הסוף לא הפתיע אותי - ידעתי איך זה ייגמר - אבל זה לא מנע ממני להרגיש. להפך. דווקא הידיעה מה עומד לקרות הוסיפה לסיפור שכבה של כאב עמוק יותר. הרגשתי שאני לא רק עדה למה שקורה להיימיטץ’ - אלא יודעת מראש את המחיר שייגבה ממנו, את המשקל שיישאר איתו אחר כך. וזה מה שהפך את הקריאה לכל כך מטלטלת.

זה לא משחקי הרעב הקלאסי - וזה גם לא מנסה להיות. זה סיפור אחר, עמוק יותר, אולי אפילו אישי יותר. ואני שמחה שקולינס בחרה לספר דווקא אותו.

» ביקורות נוספות של עדן
» ביקורות נוספות על זריחה על האסיף - משחקי הרעב #5